נשימה עמוקה.
דחפתי את ידי הימנית לתוך כפפת המשי השחורה.
הבטתי במראה.
הרצח המושלם. חייכתי בהתרגשות. נתתי מבט נוסף וקשוח בעצמי,
נטלתי את התיק ויצאתי.
זהו היום האחרון של האנונימיות שלי, הרהרתי. היום האחרון.
ממחר חיי הולכים להשתנות. הו, כן, עליי לסגל לעצמי חתימה חדשה.
משהו מסולסל יותר בעל מעטה של רשמיות ותהילה.
חיי הזוהר בפתח. הערצתם העיוורת של הנוער, הערכת המבוגרים,
קנאת הקולגות, שגרת האמנים.
עליי לבחור לעצמי מראה מיוסר יותר. עגום משהו. אני אעבוד על
זה.
זה יצליח. זה חייב להצליח. הו, אלי, זהו שיר מופתי, האמן לי.
הגעתי.

הוא לופת את חזו, מתמוטט ארצה, עודנו מחרחר.
ירייה נוספת.
דממה.
הוא אינו זז.
אני מסתכלת עליו וטיפות של חרטה צפות בנשמתי.
"סליחה רוג'ר", אני לוחשת.
זה לא הזמן להתחרט. עליי להשלים את המשימה.
אני סורקת את חלל החדר. האם השארתי עקבות?
לא. אני טובה מדי בשביל זה.
מקצוענות. זה שם המשחק.
תוחבת את האקדח לתיקי ופותחת את דלת היציאה.
הלאה. לכשרון הבא.

הוא לא ניסה להתנגד רק עיניו הביעו פליאה על בחירתי.
"אני בכלל לא כתבתי את זה" ,לחש.
"הפסנתר, יקירי, הפסנתר..."

ירייה אחת הספיקה.
ריצ'ארד מת במקום.
הוא לא גנח, לא חרחר, לא התפתל.
מוות מיידי.
שמחתי שלא הכאבתי לו.
הוא קיבל את הכישרון הזה. הוא לא גנב אותו. הלקיתי את עצמי
במחשבתי.
הזה הזמן לרחמים?
הו, לא. זה הזמן להשלמת המשימה.
הלאה. לגאון הבא.

זה היה קשה.
קשה מאוד אפילו.
את דיוויד אהבתי. איש יקר.
הגבר היפה ביותר שראיתי בימי חיי.
גם כעת, כשהוא שוכב כאן, בתוך שלולית הדם הזו, הוא יפה.
שיערו הארוך, פניו הלבנות. עיניו הכחולות שכרגע כבר אינן נעות
בתוך חוריהן.
הזה הזמן לתשוקות?
הו, לא. זה הזמן לחגוג את הצלחתי. את הגניבה המשתלמת בעולם.
חייכתי חיוך ניצחון.

"וזהו שיר חדש, הנכנס היישר למקום הראשון במצעד והוא נקרא:
shine on you crazy diamond  מילים ולחן: אור עופר".