כולם מכירים את אלת הפריון, הלא היא דמטר, "אמא אדמה", מעניקת
מתת-החקלאות לאדם. לא הרבה יודעים, שלדמטר היה פעם אח,
שהרומאים קראו לו קורנוקופיוס. מדוע אין אגדות על האח הזה,
ולאן הוא נעלם? את זאת תשמעו בסיפור הבא.

הסיפור הזה, כמו כל הסיפורים הטובים, ישן נושן הוא. הוא מגיע
אלינו מיוון הרחוקה, שבה חיו אנשים שונים, כמו בכל ארץ - טובים
יותר, רעים יותר, מושחתים יותר, מושחתים עוד יותר. אבל הטוב
והתמים מכולם, לפי דעת כל מי שהכיר אותו, היה האיש מאלאוסיס,
שכונה בשם "האיש הטוב". הוא לא כונה כך לחינם - איש זה היה טוב
בכל מובן אפשרי. הוא היה הולך בדרך, רואה ילד סוחב מטען כבד,
והיה חייב להרתם ולעזור לו. מספרים עליו, שגם בתקופת הבצורת
הגדולה, היה פותח את דלתו לכל פליט אביון מזה-רעב, מכניס אותו
פנימה, נותן לו לאכול מפתו ומציע את מיטתו לישון בה. אם היה
אדם אחד שבמעשיו הטובים איזן את כל הפשעים, הגניבות, הרמאויות
ושאר פיסות הלכלוך שבהם האדם מתעקש לטנף את העולם המושלם
שהעניקו לו האלים - היה זה האיש הטוב מאלאוסיס.
מכשפה אחת התקנאה באיש הטוב עד מאוד. אולי היא ידעה, שהרבה כוח
מרוכז באיש טוב ותמים אחד. אולי נפשה המרושעת לא יכלה לסבול את
קיומו של האיש הזה עלי אדמות. ואולי האלה הקאטה, אלת הכשפים
והמסתורין, שמה מחשבה זו בראשה. המכשפה עקבה בגועל אחרי מעשיו
של האיש הטוב, ורטנה כל פעם מחדש על הנזק שהוא מביא לעולם. הרי
לא ייתכן שכל בני האדם יהיו כמוהו - שום עולם לא יתקיים, אם
אנשים לא יתחרו זה עם זה, יבגדו זה בזה, יגנבו, ירצחו וישקרו.
המכשפה היתה בטוחה, ששליחותה הקדושה היא להרוג את האיש הטוב,
או לפחות למנוע ממנו להמשיך לעשות את כל המעשים הטובים האלו.
חשבה וחשבה, וגם נועצה, באישון לילה על קרבן של כבשה שחורה,
באלתה הקאטה. וכך אמרה לה האלה מבעד ללהבות השורפות את הקרבן:
"אם את רוצה שהאיש הטוב יפסיק לעשות מעשים טובים, הוא חייב
להתאהב במישהי. רק האהבה תסיט את לבו מכל המעשים הטובים האלה".
לפי הוראות האלה, הלכה המכשפה וליקטה לה מגוון פריטים: חימר
חום, כדורי זכוכית, עלים ירוקים, צמחי דודאים, ועוד כמה
מרכיבים משונים, שעצם איזכורם יעלה רק סימן שאלה ופליאה אצל
השומע. את כל אלו סידרה, אחד על השני וליד השני, בביתה שבצד
העיר, מבנה אבן בעל גג משופע בזווית מוזרה, שהקסם המשונה,
הנעלה מיכולת ההבנה האנושית הרגילה, בוקע מכל זווית משונה ומכל
פתח אפל בקירותיו האיתנים. בלילה שחור, לאור המהבהב של מנורה
עזת-ריח, סידרה המכשפה את המרכיבים השונים בצורה, שהזרועות
שהזדקרו ממנה והבליטה העגולה שמעליהן לא השאירו מקום רב
לדמיון, איזה יצירה היא מרכיבה שם. בכל אלו הפיחה המכשפה
בשפתיה הסדוקות רוח-חיים, והפכה את המרכיבים שליקטה מהטבע לגוף
של אשה, מושלם, מחוטב, מושך את לבו של כל גבר ומוחק את מוחו
המנסה להתמודד עם סימני האזהרה ששולחת תרכובת לא-טבעית, אסטתית
עד כדי שלמות, של מרכיבים היוצרים גוף אשה. את גוף האשה מרחה
המכשפה במישחה מיוחדת, מתנת האלה, אשר תהפוך את יצירת-כפיה
למושכת בצורה סופנית. לא יראה גבר את פניה המיוחדות, את קימור
גבותיה המזמין ואת שפתיה המעוקלות, מבלי להיות שבוי בקסמיה
ומוכן לרדוף אחר דבריה עד לקצה העולם, שם ממלא האוקיינוס את
המרחב עד לקצה הידוע של כל הדברים.
את המתרחש בביתה עקום-הזוויות של המכשפה, ראה מישהו, למרות כל
ניסיונותיה להסתיר את זה תחת מעטה החשכה והכשפים. לא אדם היה
זה שהציץ את תוך החדר המעוטר במגוון פריטים משונים, שצורתם
היתה מאיימת על שלוות-רוחו ויציבות-נפשו של אדם חלש אופי שאינו
מורגל בדברים כאלו. היה זה האל בבאילה, אחד מאותם אלים
שהתקיימו מאז לפני תחילת הדברים, לפני אלי האולימפוס, וימישכו,
מן הסתם, להתקיים הרבה אחרי שבני האדם כבר לא יצטרכו אלים
שיסדרו להם את העולם. בבאילה היה אל קטן. לא אל חשוב, לא אל
בעל תחום-אחריות כלשהו או כוחות-טבע עצומים הסרים למהותו - אלא
אל קטן, שיכל וידע לעשות דברים קטנים - אבל חשובים. בדרך-כלל
בבאילה מגיע כשאנשים, שצריכים אותו במיוחד, קוראים לו בדרך שרק
הם מכירים - אבל לפעמים הוא פשוט נמצא בזמן ובמקום הנכון - כמו
באותו לילה גורלי, שבו המכשפה מרחה את המשחה של הקאטה על גופה,
המבהיק עדיין מהחמר החם, של האשה המלאכותית שיצרה, ושילחה אותה
לדרכה - לפתות את האיש הטוב.
בבאילה ראה ושמע את זה, והחליט למנוע את המעשה. לא ייתכן,
שהאיש הטוב יפול בקסמיה של המכשפה, ולא האשה המלאכותית, שהצבע
הלא-אנושי מעטר את עיניה וריח מלאכותי של שמנים משכרים נידף
מגופה הגמיש, המתנועע בתנועות זורמות ובלתי-אפשריות, צריכה
להיות אהובתו של האיש שכל העולם מאוזן ע"י המעשים הטובים שלו,
הנעשים מתמימותו ופשטותו הטבעית של האדם. בבאילה רץ במהירות,
מנסה לחשוב על פתרון, מנסה לראות את הפיתרון ולהביא אותו
לפניו, כמו מהמר המנסה להביא את כדור הרולטה את החריץ המנצח,
עד שראה את אל הפריון, אחיה של דמטר מעניקת-החיטה,
קורנוקופיוס. מספרי-הסיפורים לא זוכרים מה עשה האל הצעיר באותו
זמן, אבל בבאילה ניגש אליו, החלטה מגובשת בלבו וצעדיו נמרצים
ותכליתיים, ואמר לו, "אתה רוצה לראות מה אפשר להכין מקילו
חימר, כדורי זכוכית, עלים ירוקים וצמחי-דודא?". הסתקרן אל
הפריון והחלקאות, כי מעולם לא שמע שאפשר להכין משהו מהמרכיבים
האלו, שהוא לא סלט, והצטרף אל בבאילה.
האל הקטן, שמחשבותיו עמוקות וסבוכות, הרחק מעבר ליכולת-תפיסתו
של אדם, ומסתבר גם מעבר להישג-מוחו של אל צעיר, הוביל את
קורנוקופיוס במעלה דרך העפר שהובילה מביתה הנטוי של המכשפה,
בפאתי העיר אלאוסיס, אל ביתו של האיש הטוב. השעה היתה שעת-בוקר
מוקדמת, אצבעותיה הארגמניות של אלת-השחר רק החלו לצבוע את
הבוקר בצבען הבהיר, ואף אחד לא היה בחוץ, חוץ משני האלים
הצעירים. במעלה הדרך, צועדת מעדנות, כל אבר בגופה בהרמוניה
מושלמת, לא-אנושית ביחס לאחרים, שערה הכהה מעיב על עין השמש
שרק זרחה, הלכה האישה המלאכותית שבראה המכשפה כדי להפיל את
האיש הטוב בפח, ריחה המבושם של המשחה של הקאטה נישא ומפיץ ברוח
אווירה מתקתקה ומפתה. קורנוקופיוס, לא יכל להשאר אדיש, הניע את
תלתליו בהתרגשות ואמר לכיוונו הכללי של בבאילה, "מי זאת?". אבל
אז שם אל-הפריון לב, שהוא היה לבד. האל הקטן פשוט הסתלק לו,
והדרך היה ריקה, מלבד דמות האשה המפתה, שהליכתה שובה את עין
המסתכל, והקסם של אלת החושך אורג סביבה חוטי-פיתוי
שאין-להתירם.
וקורנוקופיוס, שלא ראה עד אז אלא ירקות, פירות ומיני תבואה
אחרים בשדה, לא יכל לעמוד בפיתוי האל-אנושי שעמד בפניו. הוא
התקרב לאשה, שלא יכלה להיות אשה אמיתית כי היתה מושלמת מדי.
בהתחלה הוא ניסה למשוך את תשומת לבה בשריקות, קריאות ופרצופים
מגוחכים ככל שיכל. כשראה שהיא נותרת אדישה אליו, הגביר את
מאמציו, חטף אותה בכוחו אל פינה נסתרת ביער. העצים סגרו על
פינה זו מכל הכיוונים, וקרחת-היער הזו, שהתקיימה מאז שיערות-עד
כיסו את עין הארץ מאופק עד אופק, היתה מוכרת רק לאל הפריון,
ורק הוא, היכול לעבור בין העצים כדרך שדג יכול לעבור בין גלי
הים, יכל להגיע אליה. ושם, בין ענפי האלונים הסבוכים וגזעי
הברושים הזקופים, הגאים והאיתנים, תחת מסווה הטבע שממנו בא
ושאב את כוחו, ניסה אל הפריון את כל שידע ולא ידע, את כל שמוחו
בן-האלמוות יכל להפיק, כדי לזכות בחסדיה של האשה המושלמת,
שקסמה, קסם המשחה המבושמת שנמרחה על עורה הנפלא, הילך עליו
תעתועים וחסם את מוחו מכל מחשבה הגיונית. וכך יושבים להם, האל
בן-האלמוות בעל הסבלנות האינסופית, והאשה המלאכותית, המושלמת
במראה, חסרת-המוח אך האפופה במשחת הקסם של הקאטה, והאל, שבוי
באהבה, מנסה בוודאי עד היום לפתות את האשה שנועדה לפתות אחר.
וכך ניצל האיש הטוב, והמשיך, שקוע בתמימות ובמחשבות נקיות,
לעשות מעשים טובים ולעזור לבני אדם אחרים עד יום מותו. ואל
הפריון והאשה המלאכותית, בני אלמוות שניהם, נמצאים להם עד היום
שם, בחורשה הנסתרת של קורנוקופיוס, שבויים בכבלי משחת-הפיתוי
של האלה הקאטה, עד שיסגור קרונוס את הווילון על עולמנו, וכולנו
נישטף, עד אחרון האחרונים, בנהר הזמן האינסופי.