כשהלכנו לסופר, לקנות קונדומים בפעם הראשונה, זה היה בכיתה
ה'.
במליאה של השיכבה, שעת חינוך כמובן, הוציאו אותי כמו בכל שעה
כזו, רק שהפעם היה איתי חברי החדש, הקונדום...
המורה עומדת מול כולם, ואני ליד הקיר, כשהיא לא רואה אותי,
ניפחתי חבר, קשרתי, סובבתי עם גומיית ניילון, מהאלה של הבזול,
ושמתי על הראש, במצב כזה שהחבר מעל המצח.
שלפתי את הראש החוצה, והשכבה נקרעה מצחוק, וכך עוד פעמיים...
בפעם הרביעית, אז כבר המורה הייתה מולי, אני עם הקונדום המנופח
על הראש, והמורה, מולי. שלושה ימים בבית הייתי אחרי היום
הזה...
בכל מקרה, השבוע קניתי שוב קונדומים, כן אני בן 18, אבל לא לשם
הכיון זורם לו. עם רדת החשכה, כשהסופר כמעט ריק, התרבתי לי לאט
אט אל הקופה, "אפשר קונדומים בבקשה"...
"איזה אתה רוצה? יש לנו כמעט את כל הסוגים".
"את הזולים בבקשה".
"שמע, אתה יודע שזה עלול ליהיות לא טוב, נקרע וכאלה"...
עכשיו עמדה בפני דילמה:
לצאת "גבר" ולהגיד לו שלא אכפת לי שזה עלול להיקרע, ואז גם יש
סיכוי להיקלע להרצאה ארוכה ומשעממת...
או לצאת ילד קטן ולהגיד לו שזה לחבר או משהו כזה, העיקר לא
להגיד לו מה הכוונות האמיתיות שלי.  בעיה אני אומר!
20 דקות של שקט עברו להן די מהר אפשר לומר, אבל עדיין צריך
להחליט מה אומרים לרוקח...
"תראה מר רוקח, משה, אני לא הולך לשקר לך, זה לחבר, אז תן בכמה
כסף שיש לי פה".
"את הקטע של החבר שמעתי לפני שעוד נולדת", אמר לי משה הרוקח.
הגעתי הבייתה, כולי מאושר להפליא, פתחתי את החבילה,12
כובעונים עמדו אל מולי בפיתוי מוחלט.
מה עושים עכשיו אני שואל את עצמי...
פתאום אחותי הגדולה נכנסה לחדר,"אוי, תודה שקנית לי"...