הגילוי

כל אחד נולד עם פאזל.
אחד מגלה את הקופסא המבצבצת מתחת למיטה בגיל עשרים, ואחד מגלה
זאת בגיל ארבעים ואולי שמונים.
ואחד אולי אף פעם לא יגלה זאת. הוא מת בשנתו.
מעניין אם באמת כל אדם נולד עם פאזל כמו הלב או הראש, או שכשם
ראייה או שמיעה- שלא כולם מתברכים בהם. או אולי הוא כמו יד או
רגל- שאפשר לאבד אותם במשך החיים.

ההיכרות

ואחרי שכל אחד גילה את הקופסא ופתח אותה, יש לו היכרות ראשונה
עם הפאזל.
הוא רואה בערך מכמה חלקים הוא מורכב.
עשרה. אולי חמישים, אולי אלף. כל אדם לפי הערכתו.
ואפשר גם לראות בערך מה יצא בסוף.
תמונה מתוך סרט מצוייר, או אולי נוף מרהיב מתוך הרי שוויץ
המושלגים?

הפתרון

לא כולם מתחילים לפתור אותו ישר.
יש כאלה שלוקחים את הזמן. לא ממהרים. לא מפחדים שיש להם פאזל
בלתי פתור ביד.
יש כאלה שמפסיקים אותו באמצע, יש כאלה שהולכים אתו עד הסוף.
יש כאלה שמעלימים עין, אולי זה בגלל שהם מפחדים שיראו אותם
נכשלים.
אולי בגלל שסתם אין להם חשק לפתור אותו, סתם בא להם לשכב על
המיטה ולישון.

יש כאלה שפותרים את הפאזל לבד. יש כאלה שלפעמים נעזרים באבא
ואימא, ובחברים.
יש כאלה שקמים באמצע הלילה, ופותרים את הפאזל אך ורק מתוך
שינה. אם בבוקר יגידו להם ששיחקו עם פאזל, הם פשוט לא יאמינו.

לעומת זאת, יש כאלה שפותרים אותו בבוקר, כשהם ערניים ומודעים
לכך שהם מניחים חלק ועוד חלק.

לפי דעת חלק מותר לשתות באמצע, ואולי גם לאכול פרוסה עם משהו.
ההורים של כמה אומרים להם שעד שהם לא גומרים את הפאזל, אסור
להם לשחק בחוץ עם החברים בכדור.      

לפעמים קורה שבא חתול או כלב, ומפזר את החלקים על השטיח.
ואז צריך להניח עוד פעם את החלקים מחדש.

מוסרי ההסכל למניהם

והחכמים גם מודעים לעובדה שלא משנה כמה פאזלים יפצחו, בבוקר
למחרת מתחת למיטה הם ימצאו פאזל חדש. ואז הם שואלים את עצמם
בעצם למה להרכיב פאזלים אם תמיד יהיו עוד ועוד.
והאמת היא שזה באמת די מתסכל. העבודה אף פעם לא נגמרת. תמיד
יצוץ פאזל חדש מאיפה שהוא.
כמו ארנק עם אין סוף כסף. כמו מים. כמו רוח.

ויש כאלה שמתייאשים. יושבים על הכיסא, לא עושים כלום.
ויש כאלה שממשיכים לפתור, כי הם לא מרכיבים פאזלים מתוך רצון
לגמור אותם, אלה מתוך הכיף שבעבודה. חלק ועוד חלק. נהנים מכל
שנייה. מכל הנחה.

ואותם אנשים יגמרו הכי הרבה פאזלים בכל החיים שלהם, אבל מה
שחשוב זה שהם גם הכי ייהנו.