[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היה זה יום קריר וסגרירי...
לא היה לי מצב רוח לשום דבר.
הייתי עדיין מבואס מהמקרה שקרה לפני כשבוע...
עמדתי מול החלון מביט על הרחוב השתוף גשם. הסתכלתי כיצד אנשים
רצים ממקום למקום כדי לא להירטב בגשם.
רציתי להיות כמוהם להיות שקוע במחשבה אחת - כיצד להיחלץ
מהגשם...
לוקח סיגריה... מעשן... מסתכל על עניני העשן שמקיפים אותי...
מנסה להירגע, לנקות את הראש, מהמחשבות שמציפות אותי ומסרבות
לעזוב אותי במנוחה.
הסתכלתי על השולחן רואה את הרעמת הדפים שיש לי למלא ולהגיש
ליום חמישי הקרוב. אין לי חשק... אין לי חשק לשום דבר...
הדבר היחיד שיש לי אליו חשק זאת ליאת...
הגעגועים אליה שוברים אותי!
אילו יכלתי להחזיר את הזמן אחורה הייתי מחזיר אותו בדיוק ליום
שני שעבר. אבל אני לא יכול לחיות באשליה שהכל היה יכול להיות
טוב ונפלא אם הייתי מגלה בזמן את מה שגילתי ביום שני שעבר.
איך היא לא סיפרה לי? הרי הכרתי אותה כל כך הרבה זמן (החבר הכי
טוב שלי - דודו הכיר בנינו) ואפילו יצאנו יחדיו תקופה ארוכה -
התקופה הכי יפה בחיי שנמשכה שנתיים וחצי.
באותה תקופה הייתי הבן אדם המאושר ביותר בחיי: כל יום שיצאנו
אני וליאת לאיזה שהו מקום לא היה רגע אחד, שגרם לי לא להוריד
את החיוך מפני.
כל אותם שנתיים חוויתי את הסקס הנפלא ביותר בחיי (ואני לא
מגזים) ונהניתי מכל אותם רגעים שחוויתי יחד איתה.
עד שיום אחד, התחלנו לריב ולהתווכח והיו בנינו הרבה חלוקי
דעות.
היה לי קשה לריב איתה כי אהבתי אותה כל כך, וכל ריב איתה
הרגשתי יותר ויותר צביטה בלב, הצביטות נעשו מיום ליום חזקות
יותר ויותר עד שהיה לי לפעמים אפילו קשה להסתכל עליה מרוב כעס
ועלבון.
יום אחד החליטה ליאת שהיא עוזבת את עבודתה לטובת משהו אחר שממש
רצתה - לעבוד בחברה ידועה של מחשבים בארצות הברית.
היא ידעה שזה יהרוס בנינו את הקשר ושרק פעמים ספורות אוכל
לראותה אבל לה זה לא שינה דבר, מבחינתה הקשר שלי איתה נהרס,
מבחינתה אני כבר לא אהוב שלה ואם היא צריכה להתלבט בין העבודה
לבין הקשר שלנו, הרי ברור מאליו שהעבודה הרבה יותר חשובה.
ראיתי שהקשר הולך ודוחך ולכן החלטנו שאנחנו ננתק אותו אבל היא
הציעה שנישאר כידידים/ יזיזים וזה היה ניראה לי מקובל, כי אם
זה מה שהיא רוצה אז מי אני שאשנה את דעותיה? למרות שהעדפתי
שהיא תהייה אהובתי כי האהבה שלי אליה היתה חזקה כל כך (אפילו
חשבתי מספר פעמים להציע לה נישואים אבל וויתרתי על הרעיון
הזה).
רציתי להילחם למען הקשר שלנו אפילו הלכנו לייעוץ מספר פעמים,
אבל ראינו ששום דבר לא מועיל ולכן ניתקנו את הקשר.
היא עברה לגור בארצות הברית בבוסטון...
6 שנים לא שמעתי ממנה, לא מכתב לא אימייל או שיחת טלפון קצרה
שאדע שהכל בסדר גמור.
עד שביום בהיר אחד בלי שום התרעה מוקדמת, היא באה אלי לדירה
והחלה לפרוץ בבכי.
לא ידעתי שהיא תבוא אלי, בכלל חשבתי שהיא תישאר בבוסטון לתמיד
ושהיא כבר לא זוכרת אותי... אבל מסתבר שהיא זכרה אותי מצוין.
כאשר ראיתי אותה חיבקתי אותה חזק כל כך, היה לי כל כך חסר מגע
גופה עד שכמעט התחלתי לפרוץ בבכי, אבל משהו עצר אותי.
הסתכלתי עליה והיא נראתה שונה כל כך: רזה כל כך עד שכמעט ראיתי
את כל העצמות בגופה, שערה היה גלי ונורא נפוח ולא מתופח, היא
נראתה חיוורת עד שכמעט ציבעה הזכיר לי את הצבע שצבועה הדירה
שלי - לבן.
ישבנו יחדיו על הספה והתחלתי להיזכר בימים הטובים שהיו לי איתה
שאני והיא יושבים יחדיו על הספה בסלון בדירה שלי, ומשוחחים על
מה שקרה לנו במהלך היום ולפעמים ההיינו גם עושים סקס על הספה
הזו...
היא החלה לספר לי מה היא עשתה ב6 שנים האלה בבוסטון וכמה
שההייתי חסר לה... רציתי לבכות אך שוב פעם לא יכולתי.
היה משהו שזכרתי ממש טוב מאותה שיחה, משהו שעד עצם היום הזה
אני זוכר ומעורר בי צמרמורת עזה וכעס עצום.
"יום אחד נשארתי עד העבודה מאוחר בלילה... כל העובדים במשרד
הלכו כבר הביתה ורק אני והמנהל נשארנו... השעה היתה 21:30
רציתי כבר ללכת הביתה אך לא יכולתי, כי היה לי מלא עבודה
לעשות.
ואז יצאתי מהמשרד שלי כדי ללכת למטבח כדי לקחת לעצמי כוס קפה
ובדרך נתקלתי במנהל שלי..." סיפרה ליאת.
"ומה קרה אז?" שאלתי שכולי מלא מתח.
"הוא קרה לי למשרד שלו בגלל שהוא רצה להראות לי משהו במחשב שלו
- פרוייקט חדש שהוא רצה להקים והוא רוצה שאני אהיה חלק ממנו.
נכנסתי למשרד והוא נכנס אחרי." סיפרה ליאת ונשמה לרגע ואז
המשיכה לספר: "היה דיי חשוך במשרד שלו כי רק הנורה בשולחן
העבודה שלו ליד, המחשב דלקה. ישבתי על הכיסא ממולו והוא חל
לספר לי כל מיני דברים. לא הצלחתי להקשיב לו כי רק אחרי המשפט
השני כבר אבדתי אותו מרוב שהייתי עייפה, הוא קם מכיסאו ואמר
לי: "קומי!" קמתי. לא הבנתי מה יש לבן אדם הזה... ואז לפתע
פתאום התחלתי להרגיש שהוא קורע מעלי את בגדי..." סיפרה ליאת
ואז שתקה.
הסתכלנו אחד על השני ולא אמרנו דבר...
היו לי כל כך הרבה תחושות באותו רגע: זעם, כעס, עצב, תסכול אבל
הדבר היחיד שרציתי באותה שנייה לעשות הוא: לבוא לאותו מנהל
ולהרוג אותו במכות עד שימות, אבל ידעתי שלא אוכל לעשות זאת.
עשיתי תנועה עם הראש של "כן" שהיא יכולה להמשיך לספר לי...
"התחלתי לצרוח "תעזוב אותי! תעזוב אותי!" אבל שום דבר לא עזר
וככל שצרחתי יותר ויותר ככה הוא הכאיב לי יותר ויותר...
היה רגע אחד שבו כמעט יכלתי לברוח אבל אז הוא אמר לי שהוא נעל
את הדלת. התחלתי לבכות לא ידעתי מה לעשות, גם ידעתי שאף אחד לא
יצליח להוציא אותי מהמשרד שלו, כי הרי רק אני והוא ההיינו שם.
אותם רגעים היו נראים לי כמו נצח, עד שלפתע פתאום הדלת נפתחה
מחוץ למשרד." סיפרה ליאת.
"ומה אחרי זה קרה?" שאלתי.
"הוא זרק אותי על הרצפה כאילו אני איזה שהו צעצוע, ופקד עלי
להתלבש... התלבשתי. ואז ברגע שהשרת ניכנס למשרד ברחתי בריצה
משם לכיוון הבית שלי, למרות שאז אחרי האונס לא חשבתי לאין אני
הולכת, העיקר להיות רחוקה מהמשרד ובעיקר ממנו. יום אחרי זה היו
לי כאבי בטן עזים וכל היום הקאתי ולא היה לי חשק לעשות דבר...

הרגשתי את ההרגשה הכי נוראה שהרגשתי בכל חיי! ראיתי שאיני
יכולה להמשיך להיות במצב שהייתי ולכן פניתי לפסיכולוגית."
"ואז מה קרה?" שאלתי.
"הפסיכולוגית עזרה לי נורא באותה תקופה, היא הייתה הכל למעני.

סבלתי נורא... היו לילות שלא יכלתי להירדם מרוב סיוטים...
היה לי את הסיוט שאני אראה אותו יום אחד באיזה שהו מקום, ואז
הוא שוב פעם יאנוס אותי... פחדתי לצאת מהבית... הייתי לבדי כל
הזמן... ניסיתי להתמודד עם פני הדברים אבל נכשלתי, והיו מספר
פעמים שהתמוטטתי מרוב חולשה ומחוסר צריכת מזון.
האשמתי את עצמי כל הזמן באונס, שאם לא הייתי נשארת עד מאוחר זה
לא היה קורה לי בחיים...  רציתי למות... ניסיתי להתאבד אבל כל
פעם יצאתי מזה בנס..."
"ואז...?" שאלתי.
"ואז... נעדרתי תקופה מאוד ארוכה מהעבודה עד שהחלטתי סופית
שאני מתפטרת. אחרי שהסתיימו הפגישות עם הפסיכולוגית פגשתי את
לואי הידיד שלי, שמאוד עזר לי ואף עודד אותי לחזור לארץ.
ועכשיו אני כאן מספרת לך את הסיפור הזה, אני יודעת שאין לך מה
להגיד בתגובה אבל הדבר היחיד שאני רוצה שתעשה למעני, זה שתחבק
אותי עכשיו..."
חיבקתי אותה.
אינני זוכר מה אמרתי לה אחרי שסיפרה לי את הסיפור הזה על
האונס, אבל בחיים לא אשכח את מה שסיפרה לי.

מאז שליאת חזרה לארץ הייתי רואה אותה הרבה פעמים, אבל אף פעם
היא לא סיפרה לי מה אכן עובר עליה, ואם אני יכול לעזור לה.
היא תמיד הראתה לכולם שהיא מאושרת שטוב לה אבל ידעתי שמבפנים
משהו עובר עליה... שרע לה...

לפני כשבוע ביום שני הלכתי איתה למסיבה, ואז היה איזה שהו רגע
שלא מצאתי אותה מכיוון שהיו שם מלא אנשים.
ואז שאלתי כמה אנשים אם ראו אותה וסיפרו לי שהיא הלכה עם
מישהו...
התחילו לרוץ לי כל מיני מחשבות בראש ולא הצלחתי להירגע.
יצאתי מהמסיבה ונסעתי לדירה שלי.
חשבתי אולי היא תבוא לדירה שלי או שתצלצל אלי אבל רק יום למחרת
קיבלתי שיחת טלפון שהיא נמצאת בבית החולים באיכילוב מאושפזת
במצב קשה... הייתי לידה כל הזמן. לא אכלתי, לא שתיתי, רק מדי
פעם הלכתי לשירותים...
עברו יומיים ומצבה הלך והידרדר שאלתי את הדוקטור מה קורה לה,
והוא הסביר לי שהיא לקחה מנת יתר של סמים ושהיא פגעה בעצמה
ושיש לה חתכים עמוקים בכל מיני מקומות בגוף, ושיש לה הרעלת
קיבה.
לא האמנתי שהיא תגיע למצב הזה ואז נזכרתי בשיחה ההיא שהיא באה
אלי יום אחד, לפתע פתאום והחלה לספר את סיפורה על האונס...
ואז נזכרתי במה שאמרה לי: "רציתי למות... ניסיתי להתאבד אבל כל
פעם יצאתי מזה בנס..." גל של בכי החל לשיתוף אותי באותו רגע.
התחלתי להתפלל לאלוהים שאם היא תצא מזה בנס, אז אני בחיים לא
אעזוב אותה ואשאיר אותה לבדה!
אבל מדקה לדקה מצבה הלך ורק הידרדר עד שבבוקר היום השלישי נקבע
מותה...
עכשיו שאני ניזכר בכל הדברים שקרו, אני מרגיש כיצד הדברים קרו
מהר כל כך, וכיצד נתתי לאהובה שלי ליפול לסמים...
הדבר היחיד שהייתי רוצה זה: להחזיר את הזמן אחורה ולהיות איתה
שוב, כמו בימים הטובים שהיו לי איתה.
אני בחיים לא אשכח את ליאת כי היא הייתה חלק מבשרי ודמי!

אני כותב את הסיפור הזה כדי לעזור לאנשים אחרים שלא יגיעו
למצבי.
למצב שבו אני נמצא כעת: מתגעגע למישהי שכל כך אהבתי ושאיני
יכול לראותה שוב, מכיוון שהסמים הרגו אותה והרסו אותה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה מעולם לא
ראינו בעיתון את
הכותרת
:"מיסטיקן זכה
בלוטו"?


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/04 23:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אל מיכל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה