קפצתי רק לרגע, לשניה אחת קטנה, זעירה.
ממש בטעות.. פשוט שמעתי קולות אז הגעתי, מגשש בידי אחרי הדרך
הנסתרת,
וככה אני מגיח בשקט, מחליק כמו צל על הקיר, מסתתר בפינות, חומק
בין הצללים,
מסתנוור מכל האור וההמולה,  מכל האנשים, יש כאן יותר מידי..
יותר מידי זוגות עיניים.
ואני, איש קטן, ממש אישון, פסיק חסר משמעות, כמו השתקפות חסרת
פשר על מראה מלוכלכת, שנעלמת כהרף עין מבלי להשאיר אפילו צלקת
קטנה, לא משאיר עקבות בחול, אפילו הבל פי החם כאילו היה
ואיננו, הופיע לרגע קט וברח..

מולי הם נפרשים,  עשרות, מאות, פנים מיוסרות, נשמות אבודות
וחסרות כיוון, נעות בעוורון על אוטוסטרדת  החיים, בלי פשר, בלי
חץ מכוון, נעות כך בשקט על כנפי הגורל, שמסתכל על כולנו
מלמעלה, שקט, חרישי, עיניו החתוליות כמו מציצות בין השיחים,
שנעים לפי קצב נשמתו, איטי ורדוד, הוא מחכה, מצפה, סבלנות
נצחית מרוחה על פניו כמו חיוך חסר משמעות של שיכור שנע ונד
ברחובות שטופי השמש של תל אביב, לא מודע לכלום, חי בתוך עולם
של הזיות, עולם של חוסר חושים, של טרוף דעת, אבל הוא, שצועד
שם, על הרצפה המרוסקת,
הוא מאושר, החיפוש שלו הסתיים, ואילו שלנו.. שלנו רק התחיל,
החיפוש אחרי האושר, שמי יודע אם הוא בכלל קיים.

קפצתי רק לרגע, לשניה אחת קטנה, זעירה.
ממש בטעות, שמעתי קולות, אז הגעתי, מוציא ראש , יד, ורגל, כמו
חיה פצוע מרחרח את האוויר, זוקר אוזנים, מחפש את הצליל הנכון.
לרגע קט, אזרתי אומץ ויצאתי.
אבל מיד, מיד חזרתי חזרה...