"חברים.
היינו מדוכאים במשך שנים רבות אם לא מאות שנים.
הגיע זמן הנקמה.
הגיע זמן הכוח".

עם בתוך עם.
עם מושפל שאיבד את כבודו אם לא את צלמו במשך מאות בשנים.
עכשיו הוא בא להציל את עצמו. להציל את כבודו. להציל את צלמו.
וללחום.

הקיסר קורא בנאומו לכל עמו לנקום את דמם. את שנאתם.
ככה זה עם בתוך עם. אי אפשר לחיות ביחד. אף פעם.

המלחמה התחילה.
המון שנאה רצה שם.
אולי הדבר שהציל את העם הקטן הוא כמות השנאה והרצון לנקמה
שהייתה בו.
אולי זה מה שהציל אותו.
כי הוא ניצח לא בגלל שהיה גדול יותר או קטן יותר.
השנאה היא הפרמטר המכריע מסתבר.

השנים עברו בשקט. הניצולים מהעם הגדול נכנעו והפכו לאנשי העם
הקטן.

היום כבר אין הפרדה בין העם הגדול לעם הקטן. הכל אותו הדבר.
והכל בזכות הקיסר שהצליח לשכנע את עמו לנקום.
שהצליח לשכנע את עמו שהחולשה נמצאת בצד השני.
ששכנע את עמו שהם יכולים וצריכים לנקום את דמם עד זמנם האחרון.