כשגדי ואני היינו בני 17, שחקנו משחק מאוד מיוחד. חילקנו כמה
דפים ועטים לכל אחד מאיתנו, מישהו בחר מילה שיש לה צירופים,
וכל אחד מאיתנו היה צריך לכתוב כמה שיותר צירופים עם מילה זו.
במשחק האחרון ששחקנו, גדי בחר את המילה: "בית". הצירוף הראשון
שכתבתי היה: בית-קולנוע. גדי כתב: בית-ספר. היינו צריכים
להדגים. בהתחלה זה היה פשוט ביותר- אני הבאתי כרטיס קולנוע ישן
של הסרט: "אני והחבר'ה", וגדי הביא מהחדר שלו ספר גיאומטריה.
אחר-כך המשחק התפתח קצת אחרת מהצפוי. גדי הציע, שנהיה יותר
נועזים בהדגמות, ואני הסכמתי.
הצירוף השני שכתבתי היה: בית-קפה. גדי כתב: בית-חולים.
הלכתי למטבח של גדי, הכנתי קפה שחור חם, וחזרתי לחדר. גדי היה
עם הגב אלי, ושאל מה הבאתי. לא עניתי, ושפכתי מעט קפה שחור
מהביל על הכתף הימנית שלו. גדי צרח מכאב, ואמר שהוא עוד ינקום
בי.
אני חושב, שעד היום יש לו סימן מהכוויה ההיא.
הגיע התור של גדי להדגים, והאמת היא שקצת התחלתי לחשוש. גדי
יצא מהחדר, חטט בערכת העזרה הראשונה של אמא שלו, והוציא ממנה
מזרק. הוא הסתיר אותו מאחורי גבו, נכנס לחדר, וכשפניתי לרגע
הצידה הרים במהירות את המזרק, ודקר אותי בחוזקה בירך השמאלית.
עד היום אני לא יודע איזו זריקה זו היתה. מה שאני כן יודע,
וזוכר היטב הוא, שהירך מאוד התנפחה לי. שבוע שלם בקושי יכולתי
ללכת, שלא לדבר על לזיין. נשבעתי שאני אנקום בו.
שנינו היינו מחוממים לגמרי, והחלטנו להמשיך במשחק עד שמישהו
מאיתנו יגיד במפורש לאחר, שהוא נכנע.
הצירוף השלישי שכתבתי  היה: הבית הלבן. גדי כתב: בית-בובות.
ירדתי למטה, למחסן שבבית של גדי, והוצאתי משם דלי מלא סיד.
חזרתי לחדר של גדי, ופשוט שפכתי את כל הסיד שבדלי. קצת על גדי,
ובעיקר על המיטה שלו ועל השטיח. גדי כמעט התעלף מהריח ומהמראה,
והודיע לי, שזה יעלה לי ביוקר.
לא ציפיתי, שהתגובה תגיע מהר, כי חשבתי, שגדי בטח ירצה לנקות
קצת, אז הלכתי לסלון שלו, ונמנמתי בכורסא. מדי פעם פתחתי את
העיניים למספר שניות. פתאום, ראיתי את גדי מולי, ולפני שהספקתי
להבין מה קורה, הרגשתי חבטה חזקה מאוד בראש שלי. כנראה
שהתעלפתי.
יותר מאוחר התחוור לי, שגדי לקח בובת גבס ענקית מהחדר של אחותו
בת ה- 10 , והטיח אותה בראשי.
התאוששתי, והחלטתי שהמשחק עוד לא נגמר. גדי הסכים להמשיך.
הצירוף הרביעי שכתבתי היה: בית-נכות. גדי כתב: בית-זונות.
יצאתי מהחדר של גדי, וחשבתי, איך ,לעזאזל, אני אצליח להוציא
משהו מתאים ממוזיאון הארץ. הגעתי למסקנה, שהדבר לא אפשרי, ואז
עלה במוחי רעיון מוצלח יותר. הלכתי הביתה, הוצאתי מהמגירה של
אבא את האקדח שלו, שמתי אותו בכיס האחרוי של הליוו'יס, והלכתי
לכיוון רח' ארלוזרוב. נכנסתי לבניין ישן די גבוה. עליתי לקומה
השנייה, ומצאתי שם קבוצת בנות רוקדת בלט. איתרתי בזריזות את
תמי, אחותו בת ה- 10 של גדי, והוצאתי אותה משם. היא לא כ"כ
הבינה מה קורה, אבל גם לא נתתי לה אפשרות להבין. הלכתי מעט
מאחוריה, ויריתי בה בגב- יריה אחת בעמוד השידרה. תמי נפלה
מייד, והחלה לצרוח מכאב.
נסעתי איתה באמבולנס לבית-החולים, ושם הרופאים קבעו בצער, שתמי
תהיה נכה למשך כל ימי חייה, והושיבו אותה בכסא גלגלים.

--

חזרתי עם תמי לבית שלה ושל גדי, שעדיין חכה לי בחדר שלו.
נכנסתי עם אחותו הנכה, כשחיוך על פני.
גדי היה בהלם, ואמר לי, שהוא פשוט לא מאמין. העזתי, ושאלתי
אותו אם הוא נכנע ואם המשחק נגמר.
גדי אמר לי: "כן, יא מניאק מטורף".
המשחק הסתיים. ניצחתי. רק מה שחבל היה, זה שגדי לא הדגים את
הצירוף האחרון שלו. דווקא לא היה אכפת לי שתבוא איזו שרמוטה
ותפנק אותי קצת אחרי מה שעברתי.