התבטל לי שיעור. אני וחברות שלי יצאנו החוצה, יושבות על
הטריבונות בחוץ, מדברות. פתאום, הוא בא. "אני צריך לדבר איתך",
הוא אומר לי.
אני מסתכלת עליו, חושבת, בסוף אני עונה לו: "טוב".
אני קמה, הוא עומד לידי, אנחנו הולכים אחד ליד השניה, הוא
מתיישב מתחת לעץ, אני מתיישבת לידו.
הוא לוקח נשימה עמוקה ומתחיל לדבר: "אני מתגעגע אלייך... אני
מתגעגע להיות איתך... נמאס לי לא לדבר איתך ולא לריב איתך...
אני שונא את זה! אני אוהב אותך..." הוא יורה את המילים בלי
לקחת אף נשימה באמצע. הוא מסתכל לי בעיניים, מחכה שאני אגיב.
המחשבות בראש שלי רצות, העיניים שלו חודרות אלי, רואות את כל
מה שקורה בתוכי. הוא מחכה, נותן לי לקלוט. אני חושבת עוד כמה
שניות, בסוף אני מחליטה לעשות את הצעד. אני מתקרבת אליו לאט.
אני נעצרת, מתחרטת, אבל זה כבר קרוב מדי, אין דרך חזרה. הוא
מתקרב אלי ומנשק אותי, אני מנשקת אותו בחזרה.
אנחנו יושבים מתחת לעץ, אחרי שנה של מריבות אינסופיות, אחרי
חצי שנה שלא דיברנו, אנחנו יושבים מתחת לעץ ומתנשקים. זה נשמע
כל כך לא נכון, אבל זה מרגיש כל כך טוב. הדבר שהכי חיכיתי לו,
בא ברגע הכי לא צפוי. כשכבר רציתי לוותר, כשהייתי הכי קרובה
להתייאשות, אז הוא בא, אז הוא נזכר... וזה נשמע כל כך לא
נכון... אבל מרגיש כל כך טוב.
והשפתיים שלנו מתנתקות, הוא עוטף אותי בידיים שלו, ואני נשענת
עליו. אנחנו נשארים ככה, שותקים. וזה נשמע כל כך לא נכון...
אבל מרגיש כל כך טוב...