הכל חוזר אליי, כמו תזכורת מהעבר.
הטעמים, הריחות, הרגשות, השירים, הפרצופים.
אני כל כך מתגעגעת אל כל אלה.
הלב שלי דופק חזק, מפריע לי לנשימה, לסדר החיים.
דופק לי על הנשמה.
הוא נמצא שם כדי שאני אזכר בו, בעבר, בחיים הטובים שהיו לי
פעם,
בשיחות האינסופיות האלה שאני כל כך מתגעגעת אליהם,
בישיבה הממושכת הזאת שעות בקור, שכל מה שנדבר עליו זאת החברה
הכי טובה שלי, ועל כמה שאהבת אותה.
ואני יוציא סיגריה, ואעשן אותה עד הסוף.
ואתה תגיד לי להפסיק, כי זה לא בריא, כי אני אמות בסוף.
אבל אני לא אקשיב לך, כי במילא אני רק מעשנת בשביל למות יותר
מוקדם, או בשביל להרזות כדי שאולי יום יבוא ותאהב אותי כמו
שאני אוהבת אותך.
ואחרי הסיגריה, אני אכניס מסטיק לפה, אורביט תפוח, רק מתוקים
אני אוהבת.
ואני אחזור הביתה. ואני ישמע שוב את השיר שהכי מזכיר לי אותך,
טופאק שלי.
ובבוקר שאחרי אני אגיד לך שאנחנו לא יכולים לדבר יותר.
למה? תישאל, ואני לא אסביר לך, אבל עמוק בלב אני אסביר לעצמי
בעיניים עצומות, שזה בגלל שאני כל כך אוהבת אותך, ואין סיכוי
שאני אשתחרר ממך אם נמשיך לדבר.
ויהיה בך עצב וכעס.
אתה תכעס עליי, כי בכל זאת, אתה היית שם תמיד בשבילי,
וגם אני משהו בשבילך, ואני לא יכולה להיות כזאת חסרת התחשבות
אגואיסטית ולעזוב אותך, גם לך יש רגשות.
אבל אני לא מקשיבה לך, אני שותקת.

אני מפסיקה לעשן, לועסת רק מסטיק מנטה, וטופאק שלי הופך להיות
רוק ישראלי, כי ככה אני אוהבת?
והשיחות שלנו הופכות להיות רחמים עצמיים שמשתלטים עליי בשעות
הקטנות של הלילה יחד עם הבכי הבלתי פוסק.
ועובר שבוע, שבועיים, חודש, חצי שנה, שנה.
עברה שנה מאז, אנחנו כבר מדברים, לא כמו פעם.
לפעמים אני חושבת שהשתחררתי ממך, אבל אז אני מוצאת את עצמי עם
הדיסק של טופאק, מסטיק אורביט תפוח, קוראת את השיחות שלנו
מפעם, מלפני שנה, הריח של הסיגריה חוזר אליי, וכל כך בא לי
עכשיו לעשן, אבל זה יהרוג אותי בסוף, ועכשיו, אחרי שנה, אני
באמת יודעת שיכאב לך אם אני ימות, אני פשוט יודעת.
וזה כל כך גורם לי להתגעגע לעבר.