א ח ש ב, כתבה המורה ענבל על הלוח, ותחת כלימתו הגדולה של דני
כתבה בגיר צבעוני לצורך החידוד החינוכי - ע כ ש י ו.
דני היה עולה חדש, בעצם גם אני הייתי. אבל דני לא ידע לכתוב
בכלל והיה מעביר אלי פתקים של שתי שורות בשבע עשרה שגיאות. עד
שהיא תפסה אותו ודקדקה אותו מכל עבר. "אני לא שוטרת" הודיעה
באנפוף דידקטי "אם תמשיך ככה לא תלמד עברית אף פעם". כל הילדים
בכיתה צחקו על דני בפיות פעורים ועיניים קמוצות. עלי להודות
שגם אני התזתי לכל עבר שפריצים של צחוק רשעים, למרות שבלבי
חשתי נבזיות עגמומית שכזאת. הפתקים של דני היו למעשה מכתבי
אהבה, שבכיתה גימל נתפסו כבושה גדולה. הוא אהב אותי מאוד,
בפשטות "איציא" לי "חברוט" בזמן הווה לרוב.

ניתן לומר שדני ואני גרנו בשכנות מסוימת. מדי בוקר, השתרכתי לי
בחוסר חשק מופגן עם הילקוט העמוס במחברות עטויות כיסויי ניילון
ססגוניים, ובמקראות ישראל עב הכרס. בעודי חולפת על פני בניין
המגורים של דני, נהגתי ללכסן עין אחת לכניסה השוממת לצורכי
ריגול. במרבית הבקרים לא היה לו כל זכר, שכן היה מהמשכימים
ומהדייקנים. אבל כבר במרחק של שלוש מאות מטר מן המטרה, הזדקף
לו גבי במירב גמישותו וצווארי הטה את ראשי לאחור להשלמת תנוחת
הענטוז. האמת היא שחיזוריו החמיאו לי מאוד, נהניתי משלל הלבבות
שקישטו את קירות הכיתה ואיתרו את הפרוזדורים השוממים של מבנה
האבן הקר. הייתי חדשה בשכונה ועוד לא מצאתי לי חברים של ממש.
גילויי אהבתו כלפי הפכו אותי לנסיכה שיש לה דורש. מעמד לא רע
להוד נשיותה בכל גיל באשר הוא.

"מסריח" הייתה מילה אופנתית באותם ימים ואני הצטרפתי למלגלגים,
שמא אמצא עצמי בצדו השני של המתרס. בעודי מצליפה את הרי"ש
ומחקה בהצלחה את הברותיו הזרות של דני, יכולתי לחוש לרגע דל,
סוג של אופוריה חברתית, שהתבטאה בצחקוקיהם של מי שביקשתי שיהיו
חברי.
התאקלמתי בזכות אותה יכולת חיקוי שלי, גלגלתי רי"ש אחורית
במושלמות ראויה לציון. וגם את ההברות השמיות האחרות, ידעתי
לבטא ללא רבב. המורות תמיד שיבחוני על ההיגוי המושלם. הייתי
הילדה החיוורת עם אוצר מילים עברי ולועזי לא מבוטל ואף סולד -
מרקיע שחקים. לא עוד פליטה קומוניסטית אופיינית. ואף הצלחתי
לחמוק איך שהו גם מתואר "המסריחה".    

להבדיל מדני, שהיה חף לא רק מאותה ארצישראליות שכה ביקשתי
להיטמע בה, אלא שהיה נטול כל ניסיון להתחכם או להטיל דופי
במלגלגיו, בי דבקה תדמית של חכמולוגית - מצחיקנית. מה שאפשר לי
ליזום מבזקי "חדשות מצחיקות" בשיעורי החברה של יום שישי. ועד
הגיעי לכיתה ה', היה מעמדי כבדרנית הכיתה מבוסס ביותר. הייתי
בשיא הפופולריות שלי כששידרתי את "האלמוסלסל" משולחן הפורמייקה
הירוקה ששכן בעמדתה הפרונטלית של המורה. מבזקי החדשות שלי לוו
לעתים קרובות בבובות גרב, מתוצרת עצמית ואביזר מטבחי מעץ,
שנועד כנראה למעיכת תפוחי אדמה, זה שימש מיקרופון למופע השבועי
שלי.
באחד מאותם ימי שישי, עמד להתקיים ערב כיתה "נפגשים ליד הסופר
החדש בארבע" כתבה עלמה, ילדה גבוהה ומקובלת במיוחד שהתחרתה עם
שרונה על הממלכה עוד מימי כיתה ג' הרחוקים. עם שתיהן הייתי
מיודדת אבל לא חברה של ממש. אחרי מקלחת ומסע התגנדרות לכבוד
האירוע הכיתתי, התקדמתי בנעלי סירה כסופות ובחולצה השמורה
לאירועים מיוחדים, לכיוון מדרגות האבן הזהובות שלמרגלות הסופר
החדש. יכולתי להבחין בבני כיתתי המטופחים לרגל המאורע, ממתינים
לשאר המוזמנים. מישהו הבחין בי וכולם החלו למחות כפיים ולשיר
בניצוחה של עלמה הצרודה ושרונה המעודנת "חני שלנו, חני שלנו".
האהבה שהורעפה עלי הפתיעה אותי והתבטאה במין חיוך כזה, בלתי
ניתן למחיקה זמן רב אחרי שהקולות שקטו. גם דני היה בין הבאים,
באותה שנה המסיבות היו עדיין פתוחות לכל דורש, דבר שעתיד היה
להשתנות בחטיבת הביניים ולדרוש כישורים חברתיים שונים במקצת.

בביתה של עלמה, כבר המתינו לנו פלחי לחם מרוחים בסלט מיונז של
תלמה, ביסלי גריל שהתרכך מעט, סוכריות טופי פרות ומיץ פטל.
טייפ ביתי מסוג דאבל קאסט, ניגן קלטות אוסף עצמאיות, שמדי פעם
השתרבב בהן בטעות קולם המוכר של שוש עטרי או מנחם פרי. מודרן
טוקינג, וויטני יוסטון, התנגנו עם מייקל ג'קסון בערבוביה.
ואנחנו רקדנו כאילו אין מחר בסלון של עלמה המוחשך למחצה, בעוד
אימא דבורה חולפת עם הרולים ועושה עצמה כלא מבחינה. היו שם
אהבות, אכזבות, נשיקות גנובות ואפילו רכילות עסיסית, מי כבר
לובשת חזיה ומי חשודה שהגיעה לפרקה בטרם עת. רקדתי עם חתיכים
ומקובלים מדני: רוני, אבי ודתן היו מקביליהן של עלמה ושרונה
מבחינת מקובלות. ואני דווקא כיכבתי בקרבם. אבל כל ההתנהלות שלי
הייתה מכוונת אליו - אל דני. לא שרציתי לרקוד אתו, פשוט רציתי
שיראה אותי ורק אותי. כאילו אלמלא היה מבטו ממוקד בי, לא היה
ערך לכל האירוע החברתי.          
         
דני ניסה את מזלו מספר פעמיים ותמיד הצלחתי להערים עליו,
הבטחתי לו שארקוד אתו וברגע האחרון התחרטתי ונעניתי להזמנתו של
מישהו אחר או סתם התגודדתי במעגל חברות בפיזוז כזה של אחוות
בנות. דני עקב אחרי כל תנועה שלי, ובלע בשקיקה כל צל או משב
רוח של תנועותיי. הו כמה אהבתי את תחושת הבלתי ניתנת להשגה.
ואז הודלקו האורות ועלמה הכריזה שמשחקים את משחק הנשיקות.
קושרים את העיניים למי שנבחר ובני המין השני מתבקשים לנשק לו
או לה. אחר כך מסירים את הכיסוי וצריך לגלות מי הם המנשקים
ורצוי גם לדרג אותם עפ"י הסדר. אז לרגל הפופולריות העולה  שלי
היה צפוי שיעמידו אותי במרכז המעגל ויקשרו את עיני בצעיף
הסגלגל והמבושם של אימא דבורה. הייתה נשיקה אחת קצת רטובה שלא
החליטה אם היא בפה או בלחי ואחריה הייתה אחת מרפרפת כזו,
כממהרת לחזור הביתה והשלישית הייתה ממש בשפתיים עם ניסיון
נקודתי של הלשון להשאיר חותמה. אז בראשונה הצלחתי איך שהו
להציץ מתחת לצעיף הסגלגל ולזהות אולי את המוקסינים של דתן,
השניה הרגישה כמו נשיקה שתולה, כלומר, שאחת הבנות נשלחה למשימת
ההתעיה והשלישית הייתה חצופה במקצת. לא יכולתי להחליט אם היה
זה דני, אבל עיקר לבטי התמקדו במה כדאי לי להגיד ופחות ברצון
שלי לנחש באמת. החלטתי שלא אומר שזה הוא, גם אם אטעה. ראיתי את
דני יושב, נבלע מבויש בכורסת העור השחורה, כתפיו שמוטות ושיערו
דבוק למצחו בתבוסה. הצבעתי על דתן ועל עלמה ואת השלישית החלטתי
להעניק באופן אקראי לרוני. ואז עלמה הכריזה בקולה הצרוד נו
קדימה ועשתה סימנים לדני. דני קם ואמר בדרך הגלותית שלו "חני
אני רוצה לבקש ממך חברות". וכל החברה מחאו לו כפיים ושרו
"יאללה דני, יאללה דני" הסתבר שכל שלושת הנשיקות היו שמורות
לדני. הוא כנראה היה עסקן לא רע, אם הצליח לסגור עם הילדה הכי
מקובלת בכיתה לשחק את המשחק, כשאני במרכז ולדרוש בלעדיות על
הנשיקות. אבל אני הרגשתי כזו צביטה בבטן, כאילו נלקחה ממני
במרמה תהילתי. איך שנאתי אותו באותו רגע, תיעבתי אותו על שאינו
רוני, אבי או דתן החתיכים והמקובלים ובעיקר הישראלים. נגעלתי
מדמותו הגמלונית ושיערו הדביק. מסרתי את הצעיף לעלמה ויצאתי
מהמעגל בלי לענות. וכשעלמה, שהייתה מארגנת בדם שאלה בצרידות
"אז את מסכימה לו?" כיווצתי כתף אחת לכיוון האוזן ונטמעתי בין
האחרים ואז שרונה סיכמה בעדנה מלאת טאקט "אולי בשנה הבאה היא
תסכים לך".

מאותו ערב כיתה נמנעתי מלדבר עם דני, לישר מבט לעברו או להזכיר
את שמו בנסיבות חברתיות כלשהן. גם כשהמחזנו את המחזה שכתבתי,
במסיבת הסיום של ביה"ס היסודי בסוף כיתה ו', ודני נבחר ע"י
המורה ענבל לגלם את השוטר שמחפש אחר "הטבעת הגנובה" התעלמתי
ממנו במופגן. זה לא שלא רציתי יותר את אהבתו, פשוט החלטתי
להיות עוד יותר קשה להשגה, למען ישלם מחזרי החצוף על התהילה
שגנב ממני ועל כך שהצליח בפשטותו התמה לגייס את בני הכיתה
למטרה נעלה אחת - לנסות את מזלו ולגרום לי שאשיב אהבה. אחרי
הכל אני עבדתי הרבה יותר קשה בכדי להיות גם ישראלית, גם מקובלת
וגם בלתי מושגת.