בצבא שירתי בחיל מודיעין. הבאתי כאן בקצרה את עיקרי תחילת
השירות שלי. הסיפור הוא ממש אמיתי, דרך אגב, האירועים וגם
הדמויות. השמות בדויים.

"רמי?
"רמי? בוקר טוב. יש לך משמרת."
"טוב, טוב אני קם."
"אתה קם? אתה בטוח?"
כן, כן, בטוח, אני קם..."
"אתה לא רוצה שאני אעיר אותך עוד פעם?"
"לא, לא, אני קם..."


ככה הייתי מתעורר בבוקר. או בערב. או בכל שעה אחרת של היממה.
זו נהייתה שגרה כל כך... ובכן, כל כך שגרתית, כל כך שנואה, כל
כך אהובה.
יממה מתחלקת למשמרת, שינה, וכל השאר. ו"כל השאר" פירושו מה
שאנחנו קראנו "הווי". "אנחנו", דרך אגב, קבוצת חיילים, חוליה,
כמו שאנחנו קוראים לעצמנו וכמו שאנו נקראים במרכז שלנו. תקועים
במוצב קטן על גבול לבנון.
לא, אנחנו לא קרביים. ממש לא. אנחנו חיילי מודיעין שעושים את
העבודה שלנו ובשעות הפנאי עושים הווי. שינה אין פה יותר מדי. 3
שעות, אולי 4 אם ממש אין מה לעשות. במקרה הכי גרוע מנמנמים
במועדון הקטן והדחוס שלנו. חבל שכל הציוד שם מעלה את הטמפרטורה
בחדר הזה החם בכל מקרה לדרגות בלתי אפשריות.
אבל אני מניח שאני קצת ממהר. אני אתחיל שוב.
אני רמי. אני חייל בצה"ל, לא "צעיר" או "צ'ונג" כמו שזה נקרא
בכל מיני מקומות, אבל גם לא ממש פז"מניק. בסדר, בסה"כ 8
חודשים. כן, אני יודע, בהרבה מקומות זו שיא הצעירות.
לא פה. פה נותנים לך מערכת מודיעין מתקדמת לפקח עליה כשאתה רק
חצי שנה בצבא. אני יודע. אני עברתי את המסלול הזה.
לא, אני לא יכול ממש לספר מה אנחנו עושים פה. כן, זה מסווג. יש
אנשים שזורקים על זה, "מה אכפת לי?" הם אומרים, "גם ככה זה
בחיים לא יגיע לשום מקום." אבל אני שומר על סיווג למרות הכל.
אולי אני פתטי, אבל ככה אני.
אז אני אחמ"ש - אחראי משמרת למי שלא יודע - וזה אומר שאני מפקח
על כל החוליה בזמן שמפקד החוליה - המפ"צ - או הסגן שלו -
הסמפ"צ - לא נמצאים. זה אומר שאני אחראי על מערכת מודיעין
שכוללת אותי ועוד חייל נוסף.
אנחנו עובדים 24 שעות. העמדה מאוישת כל הזמן. משמרת, שינה או
הווי, שינה או הווי, משמרת. זה רצף החיים. 15 ימים רצוף,
לפעמים קצת מטבחים עם רס"ר מטבח שאתה לא עומד על הרגליים אחרי
מטבח איתו.
אתה נכנס לשגרה הזאת. בהתחלה זה קשה. אתה לומד כל הזמן -
השמשות. 17 שעות לימודים ביממה. עוד 6 שעות שינה, חצי שעה
לארוחת צהרים וחצי שעה לארוחת ערב. לא פשוט. ואם אתה לא
לומד... ובכן, בואו רק נגיד שעדיף לך ללמוד ונסגור בזה.
וזה מביא אותי אל הנושא שאליו רציתי להגיע. חוקי צה"ל לא הגיעו
למוצב הזה. החי"רניקים טוחנים ת'תחת שלהם בשמירות ואנחנו?
אנחנו רוב הזמן צוחקים עליהם ודופקים עוד פטריות מהמטבח כדי
להכין "מוקי" - פסטה, לרוב עם הרבה שמנת. אני זוכר שפעם הם
ביקשו שנעזור להם במטבח בשבת בערב. המפקד שלנו פשוט אמר למפקד
שלהם בפשטות (אפשר להגיד שיקר בפשטות), שאנחנו עסוקים בעבודה
מבצעית, כל שבת בערב. טוב נו הוא לא ממש שיקר, רק שקר לבן, כי
אנחנו באמת עסוקים - שניים מאתנו מאיישים את העמדות, השאר,
ובכן עובדים על דברים קצת פחות מבצעיים. להכין ארוחת חוליה,
ליתר דיוק.
שזה עוד אספקט של חוליה. כל יום שבת, ארוחת שבת, או ארוחת
חוליה. יום שבת בערב, כל אחד מכין מנה, אפילו מברכים, ואוכלים.
וביום הראשון המסדר שאחרי.
אני זוכר את תקופת ההשמשות בבהירות נוראה. הרבה אנשים קוראים
לזה התעללות, השפלה. הייתי יכול לחשוב על דברים יותר משפילים
או מתעללים ממה שעשו לנו, או מה שעשינו לאחרים. טוב, המכות היו
קצת לא נעימות. ולקבל ביצה בראש, ובכן... אבל שורדים.
בהשמשות אתה לא נחשב ממש בן אדם. התפקיד שלך הוא ללמוד, ללמוד,
ללמוד. ואוי ואבוי למי שלא עומד בתפקיד שלו.
כמובן שבהתחלה אתה אפילו לא נכנס אל מקום העבודה עצמו, אל קודש
הקודשים, החוליה. אתה לומד 17 שעות ביממה במועדון המחניק עליו
דיברתי קודם. ארבעה אנשים, על שתי ספות קטנטנות, מריחים את
הריח של האוכל הנהדר מהחוליה ומזילים ריר, וממשיכים ללמוד.
ואבא, כמובן. לכל אחד יש אבא, כלומר מישהו ותיק יותר מהחוליה,
אחמ"ש, שמלמד את הפיסטון - שזה המקבילה לצעיר ביחידה שלי - את
מלאכת המודיעין. דרך אגב השם פיסטון בא מ-Pissed on יעני מישהו
שמשתינים עליו.
ככה היינו, פיסטונים אומללים. אני זוכר שחבר שלי, קובי, היה מה
שנקרא "בשוק" - עדיין לא קולט שהוא בצבא. רק שכולם קראו לו
שרמן, כי הם החליטו שהוא דומה להוא מאמריקן פאי. אז אותו שרמן,
לאחר שהשם כבר השתרש והוא אפילו התרגל אליו (בערך), החליטו
חברי החוליה ששרמן שבר כבר יותר מדי כוסות וצלחות, והגיע הזמן
ש"יצא מהשוק". הצדק של החוליה הוא פשוט - עושים משפט. וכך גם
עשו. היה לו סניגור, וכל שאר החוליה הייתה נגדו. והמפ"צ שפט.
באופן מפתיע הוא יצא אשם, ופסק הדין היה - תליה על עמוד.
לא, לא הרגו אותו. הלבישו אותו בחרמונית ותלו אותו מהכובע של
הראש. חבל רק שהכובע נקרע ואחרי זה הוא היה צריך להסביר למב"ס
איך זה קרה, כמובן בלי לערב את חברי החוליה.
אבל אחרי שאתה מסיים את ההשמשות החיים נהיים קלים יותר. אתה
מפל"ק, מפעיל קטנה. אתה עושה את המשמרות שלך, סובל באורך רוח
את הלעג מהאחמ"שים על היותך - עדיין - פיסטון ומחכה שיתנו לך
הזדמנות להשמשות נוספות.
כן, שמעתם נכון. השמשות נוספות. השמשות אחמ"ש.
עכשיו מה שיפה בהשמשות אחמ"ש, זה שסדר היום הוא בדיוק כמו
בהשמשות קטנה, אבל רק עם שמונה שעות משמרת. אתה נרדם על
הספרים. ואם נדמה לך שסיימת ללמוד - תמיד ימצאו לך עוד חומר,
עוד ספר, עוד נושא חסר כל הגיון על מערכות נשק מתוחכמות שאותן
תצטרך ללמוד בע"פ.
וכל הזמן ישב"חים כמובן. הפירוש של ישב"ח הוא "ישיבת חוליה".
נשמע נורא דמוקרטי נכון? אז זהו שזה לא. ישב"ח פירושו לסקול
פיסטונים - לא, לא באבנים, בשאלות. ומי שטועה... ובכן, בואו
נגיד שאני זוכר חבר שלי שהיה צריך לאכול חתיכת תפוח אדמה בלתי
מבושל על כל תשובה לא נכונה.
אבל נודה על האמת, אתה לומד טוב טוב מהישב"חים. גם מהם, וגם
בגללם.
ואז מגיע היום הגדול. אתה בהשמשות אחמ"ש (אם שיחק לך מזלך)
ומגיעים בני הקורס הבא. סוף סוף פיסטונים שאפשר להתעלל בהם
ולהשפיל אותם. סוף סוף אתה לא הכי פיסטון בחוליה.
אני זוכר שאחר הדברים האהובים היה סחלע. סחלע פירושו לשים בסיר
תערובת דברים בלתי מוגדרת מעולם האוכל והמטבח, ולשפוך לפיסטון
על הראש בליווי ביצה או שתיים. אני זוכר שהסחלע הכי מסריח
שראיתי, או הרחתי, היה עשוי משתי קופסאות שימורים של עגבניות
מרוסקות, שתי קופסאות שום כתוש מקולקל, יין פטישים, ועוד
שאריות. מה בדיוק היה שם אני מניח שרק בנאדם אחד ידע ויודע, זה
שהכין את זה. בואו רק נגיד, שהפיסטון שקיבל את זה חפף את השיער
15 פעמים באותו לילה. הריח לא ירד. כשהוא ירד הביתה הוא היה
חייב להסתפר כדי להוריד את הריח.
ככה זה היה, חבורת בנים תקועה על גבול לבנון, עם בונקר סודי
שרק הם יכולים להיכנס אליו. זה אומר שיש לנו מטבח שאין עליו
פיקוח, וזה אומר שאפשר גם קצת לעבוד על החי"רניקים. הרי הם
ישמחו לכל פיסת מידע על "מה נמצא שם בפנים." באמת היו שם בערך
שלושה חדרים - מועדון קטן, החוליה והמחלקה, כולל המפ"ציה,
והמטבח. טוב אולי ארבעה.
אבל לא מבחינת החי"ר. להם סיפרנו שיש 26 קומות מתחת לקרקע,
ולכל אחד מאתנו יש משרד. כי איזו דרך יותר טובה יש לדפוק
חי"רניק עם מטבח מלהגיד שיש לך עבודה מבצעית במשרד שלך?
בלי רס"ר, המפקד שלך הוא החבר הכי טוב שלך, זה שאתה הולך איתו
מכות בצחוקים. משחקים וויסט (שזה משחק קלפים נפוץ במרכז שלי),
רואים טלוויזיה, מעבירים 15 ימים. זו השגרה שלנו.
זה אולי קצת נשמע מפחיד. אבל להגיד לכם את האמת?
שירתי שם שנה וחודשיים, ונשארתי עם טעם של עוד.