איש שמן מהקומה האחרונה נכנס למעלית. אוחז את כלבו הפודל בעזרת
שילוב של ידו הימינית וכרסו, ואוחז במזוודתו בידו השמאלית. היא
לבוש מהודר כולל עניבה. כתמי זיעה חריפים בחזהו ובבית שחיו.
מחכה זמן אין סופי למעלית שכבר תגמור לרדת. בדרך הוא מפנים כל
מני רגשות שנאה עמוקות לעצמו שנבעו מהיחס של אשתו אליו, שצועקת
עליו ושונאת אותו על כך שהוא שמן.
הוא נושם נשימות עמוקות ונשמעות, ומחכה.
ממבט מקרוב ניתן לראות שזיעה ניגרת ממתחת לעיניו, וממשיכה דרכה
על מסגרת משקפיו, ואז גם על הזגוגית. הוא יותר מדי שמן כדי
לעשות עם זה משהו. וחוץ מזה שתי ידיו תפוסות.
ואז, הלא יאומן קרה. המעלית נפתחה, הכניסה שובל של אור על
השמן. והוא היה מחייך אילו רק יכל להזיז את שפתיו ואת לחייו.
ראה את העולם הרזה מחכה רק לא בחוץ.
הוא פוסע דרכו בהליכתו האיטית לעבר דלת הכניסה כשבידו האחת
כלבו ובידו השניה מזוודתו.
בהילוך איטי זה נראה יותר טוב. כמו קינג קונג או מפלצת אחרת
חוצה את העיר.
המעלית כבר אצלנו בבניין ארבע עשרה שנה, ולא הראתה סממן אחד של
הליכה לעזאזל.
אין פלא שהיא כל כך בריאה- הדיירים בעצמם משביחים אותה. כל אחד
במראהו, באופיו, ובמה שהוא משאיר עליה. אילו היה למעלית שלנו
פרצוף, אני בטוח שהיא הייתה מחייכת, והרבה.
המעלית יורדת לקומה שנייה לאסוף אישה, או יותר נכון נערה יפה
ואת שתי כלבי הדוברמן שלה.
הם בקושי נכנסים למעלית, אבל נכנסים.
הדבר הראשון שהגברת שמה לב אליו היא הצחנה הנוראית. "פלוץ
כנראה" היא חושבת.
הכלבים שלה כנראה יותר רגישים לריח. הם התחילו להתרוצץ במעלית,
סבכו את הנערה עם הרצועת חנק שלהם, ונבחו אחד על השני כאילו
אחד מהם עשה את זה.
המחזה היה די מצחיק. אני בטוח שאם הייתה מצלמה בתוך המעלית,
ואיזה פקיד מהלובי היה רואה ממנה, הוא היה מתפקע מצחוק ומזמין
את חבריו לסרט.
האור במעלית עמום, לפעמים מקוצר. האישה במעלית מתחילה להשתולל
ולצעוק. הכלבים משתוללים אחריה. שניה רואים, אחר כך חושך. אני
מבחין בפיפי על הרצפה.
דלת המעלית נפתחה בקומה הכניסה. בצידה השני עמדה אימא עם שקי
קניות חומים, ושני בנים הקטנים.
הם ראו איך הנערה נחלצת מהמעלית- בקושי. האימה המשיכה להעיף
עליה מבט גם אחרי שיצאה מהבניין.
"אימא! אימא!" צעק אחד מהילדים. "יש שתן בתוך המעלית!". הדרך
למעלה תעשה כבר ברגל.
המעלית אצלנו בבניין מאוד מיוחדת. לפעמים היא משמשת כמדור
פנוייםפנויות.
היא משאירה נשיקה על המראה, היא מחזירה לה נשיקה, היא שואלת מי
השאירה את הנשיקה והשניה עונה לה. אחר כך הן יוצאות ביחד לשעה
שעתיים לאור נרות של ערב, ולבסוף הן מתחתנות.
כמו כן מחאות פוליטיות וציורים של ז' כתובים על המעלית כך שכל
אחד יוכל להגיב ולהשאיר הודעה על הנעשה.
אחד השכנים שלמעלה, אליעזר שמו, השאיר לדוגמא הודעה שהזהירה את
הפושטקים להתרחק מהבניין, אחרת תהיה מעורבת משטרה בסיפור.
משטרה לעולם לא הייתה מעורבת בסיפור. על הפתק שאליעזר השאיר
קשקשו זין אחד גדול, ומאז אף אחד לא משאיר הודאות מחאה.
מתרגליםמשבחים את הציירים על הזין שציירו.
המראה במעלית מוזנחת. כולה מלאה בשריטות.
אם את רוצה להביט בעצמך ולהראות תמיד מכוערת, זו המראה.
אני תמיד פוסח על ניקיון המראה כי אי אפשר לעשות אותה יותר
נקייה מעכשיו.
הערב יורד. על ראי המעלית משתקפים להם כוכבים שרוטים ושמיים
כחולים כהים, שרוטים להפליא.
חברים וחברות של דיירים ודיירות נכנסים למעלית, אחד אחרי השני,
לבושים יפה. מריחים טוב. לפעמים בידם תיק או ארנק או חפץ נוי
אחר שאין לו שימוש.
חיוך מרוח על פרצופם כדי להבליט את השפתון ולשפר תווי פנים
זקנים. בעיקר כשהם לא היחידים במעלית.
המעלית נסגרת. כל קשר לעולם החיצון מעכשיו נחתם.
אתך במעלית עוד נערים ונערות שונים שבאים להכיר אנשים שאת לא
מכירה.
את מכירה רק את החבר החמוד שמחכה לך בדירה, ערוך ומוכן.
כל אחד מנסה לפלוט כמה שיותר בושם. הדיבור עם אנשים אחרים
אסור. ההתמתחות חובה.
החיוך צריך להיות יותר רחב מ"כואב מאוד", אך צר מ"קריעת הפרצוף
והשפתיים עקב חיוך יתר".
מי שעובר על החוקים נפסל, ויושלך החוצה מן המעלית לקרקעית
העמוקה שם הוא ימצא את מותו כשיתנגש ברצפה הכואבת של הלמטה
למטה, ששם אגב גם זוחלים עכבישים ועכברים וחיים בהרמוניה
מיוחדת במינה.
המנצח הוא זה שלא נפסל, כלומר היחיד נשאר במעלית.
הבוקר שלמחרת עמוס במיוחד. יש להסיר את כתמי הדם והאודם מדפנות
המעלית, לאסוף את הגופות מהקומה שלמטה מטה ולנטרל את הריח
החריף של הבושם בעזרת קוטל חרקים. חשוב לחבוש מסכת פרצוף לפני
שנלחמים בו.
כל דיירי הבניין מתאספים ברחבת החנייה. הזוכה עולה על דוכן
המנצחים, כשאוסף פרחים ניתן לו. הוא מחייך, הם מצלמים, בד"כ
באים גם דיירים מבתים אחרים לראות את הטקס ולברך את הזוכה.
הפרס קבוע- המנצח מקבל במתנה את אחת הדיירות הידועות לשמצה.
כשכולם הולכים אני נשאר כדי לנקות את שאריות הבמבה ואת העוגות
המרוחות על הרצפה.
זו הסיבה שהמעלית שלנו בריאה. היא עוברת בדיוק את מה שכל אחד
מהדיירים עובר שעה שעה מכל אחת משעות חייו. היא עצובה לפעמים.
הרבה פעמים שמחה, לפעמים היא בוכה, לפעמים מרחמת על האנשים
שמצאו את סופם בקרקעיתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.