פס רציף של אריחים חוצה את החדר. לצידו, במקום בו הופכת הריצפה
לקיר, עוברת שורה דקה ומהבהבת של נמלים שקטות.אני מטשטש עיני
ומשחק בראש- כאילו ולא היתה ההפרדה הזאת- בין הקיר לריצפה,
ומתעייף.
גם כדורי השינה שנתנו הלילה משפיעים קצת. יותר מבד"כ, כי אני
ככה היום- עייף.
קווים קווים החדר הזה, ורק הירח בחוץ עגול, אבל גם הוא עצוב.
כואב לי כבר הראש מלחשוב. כל היום רק תיכננתי וחישבתי לבד את
הרעיון הזה שלי- לצאת. בת'כלס- זה לא מסובך.
דמיינתי את זה יותר כמו בסרט הזה- 'חומות של תיקווה', ואיך
שאני אצא וירד עלי גשם- רק שפה חם מוות.

חשוב לי לציין בכתוב, שאני ממש שלם עם עצמי והרעיון הזה- שאני
אהיה בחוץ שוב. למה, שהדוקטורים כולם פה אומרים לי שאני ממש
בסדר כבר, וכל מה שאני פה זה ל'שיקום'.  אבל מי יכול לעשות לי
שיקום כזה כמו שאני אעשה לעצמי לבד, מבסוט, בדירה משלי?
ואני אמרתי כבר עם עצמי, שאם עוד פעם אחת אני מרגיש ככה, כמו
אז, לפני, את הרעד הקטן הזה בפיקה של הגרון, והרגליים שלי
מתחממות. וכמו שד"ר רופין אמר "אי רצוני" כזה, אני מייד מחזיר
את עצמי לכאן.

אבל זה לא יקרה אף-פעם, כי אני אפילו בחלומות שלי כבר מזמן לא
שומע אותה צורחת, בקול הניפלא שלה, שפתאום הופך צורם ומזוויע.
גבוה, מהדהד...לא. לא שומע.
שלא יחשוב אף אחד שאני לא זוכר אותה. היא שלי בתוך הלב לתמיד.
חקוקה כמו בסלע. רק שהיא כבר לא משפיעה עלי, כמו אז.

לפני שבוע ניסיתי לכתוב לה מכתב, כמו שתילי אמרה. רק שהכתב שלי
נעשה כבר כל כך מבולבל, שאחרי שעה כבר לא יכולתי לקרוא יותר
ממילה פה ומילה שם, אבל בפנים שם- היא קראה אותו.


אני מסתכל בשעון וכבר שש בבוקר. שש! ככה נרדמתי אז מהכדורים
הוורודים האלו, ואפילו לא שמתי לב. בכל-זאת יש לי עוד עשרים
דקות להתכונן ולהגיע. ציחצחתי שיניים. אין דבר שמעיר אותי יותר
טוב מלצחצח שיניים ולשטוף פנים. אז גם שטפתי פנים והתלבשתי.

ירדתי במדרגות בדיוק בזמן, והלכתי לכיוון השער האחורי. בדיוק
כמו שציפיתי, הוא היה פתוח, בגלל שהאיש הזה, שמביא לנו את
האוכל במשאית, אף פעם לא סוגר אותו עד שהוא הולך. הממטרות
כניראה פעלו בלילה, והדשא מלא בבוץ ומחליק.
אני הולך בזהירות. כבר יש אור, אבל כל האיזור שומם. זה היה
בתוכנית.
יש משהו מאוד מסמם באור הלבן הזה בשעות האלה. אבל לא כמו
הפלורוסנטים האלה בפנים, זה לבן נעים כזה, עדין.

אני מסתכל על השער. הוא הרבה פחות מרשים ממה שציפיתי, פחות
מרגש. רק שהוא נראה גדול מאוד. כאילו כל הרחוב פתח את הידיים
שלו, רק בשבילי. ושוב אני מבין שאני צודק, שזה הצעד הנכון.
בלי לשים לב בכלל אני עובר את השער החלוד הזה, ורואה את צילו
האפרפר על המידרכה. אני עומד לעבור את הכביש, אבל אז שומע
צרחה: "עצור! תעצור מייד! אל תזוז!" זה שלמה, המאנייק הזה,
שתמיד צועק עלי שאני הייתי צריך להיות להגיע לכלא, ולא לשם.
ואני יודע במאה אחוז, שזה בדיוק מה שהוא הולך לעשות עכשיו. אז
אני לא עוצר, ואני שומע אותו רץ אחרי, אבל לאט הוא רץ- השמן
הזה.
אני גם כן רץ. כלומר, יותר נכון לומר שאני הולך מהר. לרוץ כבר
המון זמן לא רצתי, והעייפות הזאת של הבוקר עוד לא פגה.

פתאום אני רואה ילד קטן עם תיק של בית ספר. תיק כזה עם צבעים
שבוהקים בשמש מרב שהם חזקים, כמו במגאזין חדש.
והשיער שלו דק כזה, בלונדיני ודליל, אפשר ממש להרגיש את
הגולגולת העגלגלה שלו מתחת לשיער. וזה ממש מה שאני עושה. לא
יודע למה, אבל תוך כדי הריצה-הליכה הזאת אני מושיט יד,
ובעדינות נוגע בראש הקטן והשברירי שלו. ובגלל המגושמות הזאת
שלי, הוא נופל על הברך הצידה, וצווח. אני עוצר לרגע. כלומר,
אני לא יודע אם ממש פיזית עצרתי, אבל כל הרחוב הזה עצר לי
בראש, והתרחב. ואני קטן כאן כמו הילד הזה, שקם ורץ בבכי, נאנק
ומתנשף.

אני שומע הד נמוך, ומתחבר לי במוחי שזאת צרחת האימים של שלמה,
שצעק משהו על אקדח, ושאני לא אפגע בילד הזה.
למה בכלל שאני אעשה משהו לאיזה ילד ברחוב? ואאז אני שומע באופן
צלול ועמום בו זמנית, היות ולא נשמע עוד שום קול בכל הרחוב
כאן, את ה"בום" הנוראי הזה. כלומר, פחות הפריע לי הכתם האדום,
שהלך וגדל על החולצה הלבנה שלי, כאילו מישהו דמיוני מצייר אותו
בעיגולים מתפשטים, כי זאת סתם גופייה לבנה שלי.

אבל ה"בום" הזה, ששינה את איך שהבתים והשמיים וכל מה שנראה
ביניהם, היה מחריש אזניים.