לכולם
זה מכתב ההתאבדות שלי, למגירה, לא להגשה בינתיים. אני יודע מה
אתם חושבים, לא הוא, הוא לא הטיפוס הדרמטי- פטאלי הזה. תתפלאו,
אבל כן, אולי רק בשביל המגירה, אבל אני כן הטיפוס הזה. אני
כותב מכתב התאבדות, גם אם אני לא יוצא עכשיו מהבית וקופץ מאיזה
גג.
אז למה לכתוב מכתב התאבדות? לא יודע. אולי בשביל התשומת לב.
אולי כדי לחסוך זמן ביום האמיתי. אולי כדי להזכיר. אבל טוב
שיהיה, לכל מקרה. אולי אפילו אני אוסיף גם צוואה.
אז למה להתאבד? סיבות יש הרבה.
סקרנות? לא, זו לא סיבה. בשביל סקרנות לא קופצים מגג, סקרנות
זה לא מספיק בשביל להזיז דברים ממקומם הטיבעי. לגבי סקרנות-
כל דבר בעיתו, זה עוד יבוא. אולי בגלל הייאוש. אולי בגלל שנמאס
מזה שכל פעם שאני חושב שאני מבין מה קורה פה, משהו בא וטורף את
הקלפים. אולי כדי להשיג סוף סוף את הפרספקטיבה הזאת שתמיד
רציתי, כדי שאני אבין בשביל מה כל זה היה. ואולי בגלל חוסר
הוודאות. זאת אומרת, בגלל שגם ממנה נמאס. מוות זה הדבר הכי
וודאי שאני מכיר (למרות שמספר נבואות אפוקליפטיות מאיימות גם
על זה), אולי בשביל זה שווה לעשות את הקפיצה.
ואיזה סיבות יש לי להשאר בחיים?
יש לך הרבה סיבות (עכשיו אני פונה אל עצמי בגוף שלישי, כי
להגיד למה לי להתאבד זה ממש קל, בשביל לדבר נגד זה, צריך כבר
לצאת החוצה). אתה הרי בשיא של החיים שלך (כן, זה נכון) - אתה
מאושר חופשי ומצליח. כמעט הכל מושלם- ומה שלא - יש לך הרגשה
שזה יבוא בקרוב, ואם אתה טועה, אל תדאג- זה יבוא. אתה יודע
שהכל מסתדר בסוף (זה נכון, אבל בסוף כולל גם מוות).
בחייך, החיים יפים, בוא נגמור את השטות הזאת של המכתב, ונסגור
על איזה עסקת טיעון נחמדה.
טוב, עכשיו שמענו את שני הצדדים, מין חשבון נפש קטן, אנחנו
יודעים מה המאזן, מה יש מה אין. מה עכשיו?
בד"כ פה באים עדים.
אבל את מי אפשר להביא בתור עדים? אפשר להביא עדם מומחים. יהודה
עמיחי למשל- "אני ספרתי צעדי מלאכים. שמשתמש במעט מהמילים
במילון. יודע כי אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק
בו." ועוד כל מיני כאלה. אבל מה הם יודעים? עוסקים בי עכשיו,
לא בהם. אז בי עסקינן, אז למה שלא נעלה אותי על הדוכן. מה אני
יודע להגיד? לא הרבה. החיים יכולים להיות טובים מאוד, אבל רעים
באותה מידה. שום דבר לא בטוח, לא בחיים ולא במוות.
אני חושב שאני לא עד טוב במיוחד. נראה לי ששני הצדדים הכריזו
עליי בתור עד עויין.
טוב, הגיע זמן הסיכומים. החיים טובים עכשיו. אבל זה זמני. גם
החיים. אז למה לקדם את מה שיקרה בכל מקרה? למה לא?
שני הצדדים נחים.
אני, בדעה שקולה וצלולה, מול אלוהים, המדע, הטבע, והחברה, לאחר
שמיעה והבנה של שני הצדדים, בבית המשפט הזה, שלא ניתן לערעור,
בהחלטת פה- אחד, מוצא את עצמי אשם בפקפוק בחיים דווקא בזמן הכי
לא מתאים, אבל מתוך נסיבות מקלות.
על עבירה חמורה זו, אני גוזר על עצמי חיים בסימן שאלה, מתוך
פקפוק תמידי בכדאיות ובמטרה, בשעות אושר ובשעות סבל, כאשר מכתב
זה יתלה כחרב מתהפכת, לא במגירה, אלא בתוכי, למען אזכור את
מצבי.
הינני מפזר בשעה זו את האסיפה הזו.
|