בסעוד שחל / צורך אנושי |
אנשים אומרים לי שאני,
הם מריחים אותי, שאני,
הם נגעלים לנוכחותי,
ולא רוצים בקרבתי.
אני חייב לצאת,
להיות, לנשום,
חייב להרגיש את האנשים.
אז אני מתכסה, בשכבות של צמר מגרד,
ומורח את עצמי במשחה ריחנית ושורפת,
ואני מתחבב,
וחוטא לעצמי.
זה נורא לי,
אך זה חזק ממני,
אני בוש,
אני זקוק לאנשים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|