בדיוק כשחשבתי עליך, התקשרת. ונאלצתי לסרב שוב להזמנה שלך
לצאת.
הרגשתי כ"כ רע כששמעתי את העצב בקול שלך.
הלוואי ומה שמפריד ביננו היה טעות שלי.
אבל זה לא, וגם היום, כשדיברנו, שמעתי את הקול של החלאה
המטונפת ביותר עלי האדמות, צוחק ברקע. ללא ספק מברך את עצמו
שוב, על עוד עבודה מצויינת בלהרוס קשר שלך עם מעט האנשים שהוא
היה, בטובו, מוכן לקבל.
בגידה. לא חשבתי שייצא לי אי פעם לחוות אותה על בשרי, וגרוע
מזה, לא מבחירה.
אפילו לא עשינו שום דבר. שום דבר אסור. רק הציפיה הזאת שלו
שתלכי. ולא, לא נתתי לו לגעת בי. הצלחתי להעיף אותו ממני,
וללכת לישון, בתקווה שהכל ייעלם בבוקר.
כשקמנו הייתה לו עוד החוצפה להציע שנבלה זמן איכות, רק אני
והוא. שלא נפריע לך, חס וחלילה, לישון.
טינופת.
אז את עומדת להשתחרר מהצבא, וכנראה גם מהחיים שלי.
וזה לא שלא רבנו אף פעם,
פשוט שתמיד חשבתי שאם נפסיק להתראות, זאת תהיה בחירה של אחת
משתינו, ולא של גבר חלאה.

23/6/01, 00:40 - מצטערת.