עדי עבדה / צה''ל |
איבד את הדרך.
כבר בן עשרים,
צלקת בברך.
דמעה שזולגת,
מדים מוכתמים.
לא בדם,
בגעגועים.
והם חיים מלחמות,
בואו נירה פרחים בצרורות.
והם נושמים שנאה,
בואו נפצע,
מאהבה.
ילד קטן,
הניח פרחים.
לא בגינה,
על קבר אחים.
שכח כבר מזמן,
איך מחייכים.
מלמול שפתיו,
תפילת מלאכים.
והם חיים מלחמות,
בואו נירה פרחים בצרורות.
והם נושמים שנאה,
בואו נפצע,
מאהבה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|