09.09.2009

מכשפה יקרה...                                        

ירקתי, נחנקתי מהטמטום הבלתי נגמר שלך, שמכה בי כל פעם מחדש.
לא יכול לסבול את המראה שלך שמתיימר להיות מגניב,
מאיפה באים לך כל השטויות, של לשחק משחקים ולהאשים אותי.
אז די, מספיק, די למוח המעוות שלך שמחפש איך לעשות שחור,
להתנהגות הילדותית מתנשאת שלך שלא משאירה לי עוד מקום,
מקום איפשהו לחבב אותך קצת ואולי לכתוב לך משהו,
משהו שאולי קצת ייכנס לך פנימה ויביע הרבה מעבר לקצת שיש בך.
מתי תיפתחי לדברים מעבר לעצמך, שתביני שלמרות הכאב שכן משתלם,
יש משהו שאין לו מחיר, משהו שלא מקבלים בתלושים.
אני רוצה אותך, אבל רק אותך כמו שאת ולא כמו שאת מתיימרת
להיות. אני רוצה לחוות דברים איתך ולהרגיש שלא פספסתי כלום
ושזה היה שווה את כל המאמץ הלא נגמר הזה ששאב ממני את כל
האנרגיות.
אני אוהב אותך ונכון לעכשיו, אני כן מתבייש להגיד את זה.
את לא נותנת לי שום צ'אנס לשנות ואת מפספסת תחנה, שהרכבת לא
חוזרת לשם, אז בבקשה,
תפסיקי להיות כזאת טיפשה ותחזירי לי את כל האהבה שמגיעה לי
חזרה..."

בינתיים שלך...