בוכה בחיוך רחב,
אולי זאת הצביעות שלי אל עצמי?
אולי האכזריות שמבחוץ היא הגורם המפחיד?
ודמעה שזולגת מדברת,
אומרת לשתוק,
להפסיק לבכות,
יללות של ירח מלא מתפרצות בתוכי,
ללא מנוח,
ללא יכולת לעצור.

וכשהגעת אלי החיוך הוא אמיתי,
מעט סומק על הפנים,
אושר בלתי מגביל,
צף על פניי,
מרחיב את אישוניי,
סותר על לחיי
ואומר לי דיי.

והרגע עומד,
מנגן את השקט,
מדליק את החושך,
ואחרכך לוחש בנהימה קשוחה:
אני אוהב אותך שאת בוכה עם חיוך.

וכשהגעת אלי החיוך הוא אמיתי,
מעט סומק על הפנים,
אושר בלתי מגביל,
צף על פניי,
מרחיב את אישוניי,
סותר על לחיי
ואומר לי דיי.