אני לא יודעת אם הייתי מלאך, אבל בהחלט הייתי מאושרת עם זוג
הכנפיים הלבנות והמדהימות שהיו לי.
יכולתי לעוף, לגעת בעננים ולהרגיש כול כך מלאת אהבה ומאושרת.
עד שאלוהים משום מה החליט לקחת ממני את הכנפיים היפות שלי, אלה
שאיתן יכולתי להיות חופשייה ולעוף ולהיות מאושרת.
אבא שלי תמך בי לכול אורך הדרך, כולם היו שם בשבילי כשאיבדתי
את הדרך לעוף.

                                     

אלוהים החליט לתת לי זוג חדש של כנפיים, הכנפיים האלה היו רק
כנפיים שיגרמו לכולם לחשוב שהכול בסדר, שלא ירחמו עלי.
רק מה שאנשים לא ידעו, הוא שהכנפיים האלה לא מילאו את החלל
הריק שנוצר בי, ואיתן לא יכולתי באמת לעוף.
אבל אני עשיתי הצגה לכולם, עפתי, הראיתי לכולם שהכול בסדר, אבל
באמת, זה לא היה ככה, זו הייתה רק הצגה, לא הייתי באמת
מאושרת.
אנשים שהכרתי הבינו שלא תמיד הכול בסדר ושאני עדיין מתגעגעת
לכנפיים הלבנות והיפות שלי, אבל אנשים שלא הכירו אותי ניסו
להתקרב אלי, פחדתי להיפגע והייתי קצת סגורה. הם חשבו שמשהו לא
בסדר איתי והתרחקו, וזה כאב לי. רציתי את הכנפיים שלי שאני
אוכל לעוף ולהיות מאושרת אבל אלוהים הוא יצור לא הוגן והוא
לוקח דברים שאתה אוהב. את זה כבר למדתי.

                                     

יום אחד הכרתי מלאך, הוא מעולם לא ראה בי  יצור שהוא רוצה
להכיר, ואף פעם לא הבנתי למה. הוא אהב אותה, ואותה, ואותה...
אבל אף פעם, לא אותי. אבל היה בו משהו שונה. הוא אף פעם לא ראה
אותי כמלאך שונה, הוא התייחס אלי כול כך יפה!, יום אחד אישה
חכמה אמרה לי שאני יפה ומיוחדת ושאם הוא לא פקח את העיניים
עדיין אז שיישאר עיוור. עם הזמן באמת כבר לא אהבתי אותו אבל
בהחלט ידעתי שהוא מיוחד ותמיד תישאר לו פינה בלב שלי.
אבל עדיין התגעגעתי לכנפיים היפות שלי, וחיפשתי משהו שימלא את
המקום הריק שנשאר בי כשאלוהים לקח אותן ממני.
יום אחד פגשתי עוד מלאך, כך חשבתי לפחות.
חשבתי שפתאום אלוהים ברא אחד שבאמת רואה בי את מה שיש בי, תמיד
חשבתי שהוא אוהב אותי, והוא בהחלט הראה סימנים לכך.
אהבתי אותו, או יותר נכון אהבתי את התחושה שאני קרובה להרגיש
עוד פעם שלמה, שאני עוד פעם יוכל לעוף כמו שעפתי אז, עם
הכנפיים שלי, שהייתי באמת מאושרת.
אבל יום אחד הכול השתנה.
כבר לא הייתי מלאך בשבילו, והוא כבר לא מלאך בשבילי, שטן אולי,
אבל זה אכזרי להגיד ככה על מישהו שהביא אותי כול כך קרוב
לאושר, אבל הוא הביא אותי גם  לבכות כול כך הרבה פעמים. נפגעתי
ממנו יותר מאשר שנפגעתי מאלוהים כשהוא לקח לי את הכנפיים שלי.
הוא אחד שאני לא רוצה אפילו לשתף את העולם במה שהוא גרם לי.
אני מעדיפה לשכוח ממנו. כמה שיותר מהר.
זהו. הייתי בטוחה שהכול נגמר.
אני לעולם לא יהיה מאושרת.
לעולם אני לא יעוף עם הכנפיים הלבנות שלי וארחף מאושר.

                                     

אבל אז, אלוהים החליט שמגיע לי קצת אושר. הוא אף פעם לא אהב
אותי אז לא ציפיתי שיחזיר את הכנפיים הלבנות. זה היה משהו שהלך
ואף פעם לא יחזור, רק עם אלוהים.
אבל בכול זאת, הוא הכיר לי עוד מלאך.
המרחק שהפריד בינינו היה גדול אבל באמת האמנתי שאולי זו תהיה
הפעם שאני מאושרת באמת ויוכל לעוף, אבל לא.
המלאך ההוא שאלוהים הכיר לי לא האמין שאולי, והוא לא חיכה
בשבילי.
הוא הלך למישהי אחרת , לא רוצה לקרוא לה מלאכית כי בשבילי זה
הדבר האחרון שהיא הייתה.
ועוד פעם זה קרה. זה נגמר. ונשארתי לבד.

                                     

הכרתי עוד הרבה מלאכים אם ככה אפשר לקרוא להם,אבל אף אחד מהם
לא באמת גרם לי לעוף, ואם כן, אז לא לתקופה ארוכה ולא יכולתי
לחלוק  איתו את הסיפור שלי ואת הזכרונות ואת האהבה שבי.
החלטתי שלעולם לא אתאהב במלאכים שלא מעונינים בי.
אבל כנראה שאני לא שולטת בזה ונשאר לי רק לקוות שאולי פעם.
אף אחד לא יחליף את הכנפיים הלבנות והיפות שהיו לי..
אבל אולי, ואני מקווה שיהיה מישהו או משהו.
מישהו או משהו שיגרום לי להיות מאושרת.
שיגרום לי עוד פעם לעוף.. גם בלי כנפיים.