כשהגעתי לבית החדש שלי החלטתי לעשות לעצמי סיור. עברתי דרך כל
החדרים עד אשר בחדר אחד נתקלתי בחפץ ההוא, החפץ שנקרא
ה"מראה".

קלטתי אותה מרחוק למרות שכבר הרבה זמן לא ראיתי אחת כזה.
התקרבתי עד אשר ממש יכולתי להסתכל אל תוך עצמי. עמדתי אל מור
המראה והיא בחוצפתה שיקפה את דמותי כנגדי. הציגה אותי במלוא
תפארתי, או ליתר דיוק במלוא כיעורי. ראיתי הכל, אי אפשר היה
להתחמק מדבר, העובדות ניצבו מולי ולמרות שלא רציתי להמשיך
לראות את זה פשוט עמדתי שם והמשכתי לבהות.

המראה העזה לנפץ את האשליה שלי, החלום הנפלא שלי. עד היום
מעולם לא ממש ראיתי את עצמי, רק יכולתי לדמיין כיצד נראיתי על
פי מראם של אחרים. רציתי להיות יפה, רציתי להיות מושך ומרוב
רצון שכנעתי את עצמי שזו האמת, הכנסתי את עצמי לאשליה נפלאה עד
אין קץ עד אשר באה המראה ושברה את הכל. לא יותר פנים יפות, לא
יותר שיער יפה, רק אני עם מה שנולדתי- לא הרבה.

ובנוסף, בפינה העליונה של המראה ניצבה לה בחוצפה מראה נוספת,
עגולה. כשהבטתי אל תוכה לא האמנתי למראה עיניי. המראה, שיקפה
בלי בושה את כל פגמיי, רק בגדול יותר. מציגה את מה שתמיד
ניסיתי להסתיר לראווה, כך שכולם יוכלו לראות ובייחוד אני.
במראה הרגילה עוד היה אפשר למצוא יופי מסוים בדמות המשתקפת, אך
למראה הקטנה שבפינה לא היו רחמים מהסוג הזה. היא לא נתנה
הזדמנות ליופי, היא הציגה את הכל, לא מאפשרת לשום דמיון או
רחמים לפעול. מגדילה הכל ומציגה אותו לציבור, כמו במופע
אימים.

לא יכולתי לסבול זאת יותר, חבטתי עם אגרופי בשתי המראות. גם
מזה לא יצא דבר טוב. עכשיו לא היה רק אני מכוער אחד משתקף, היו
עשרות, מקיפים אותי, לא מאפשרים לי לברוח, בכל פעם שהבטתי באחד
מהם הוא הביט בי בחזרה בכיעורו, מביט הישר בי.

אני שונא את המקום ההוא, אני שונא את החדר ההוא. אני שונא את
כל מה שקרה לי שם. אני שונא את עצמי ואת הכיעור שלי. אבל יותר
מכל, אני שונא מראות...