השה לבש צמרו,
הגולם החל לבקוע
והתמימות שלי הלכה איתה
ואני נגליתי למציאות כאובה
מציאות בלי תקווה,
מציאות של אכזבה...

אני לא מאמין יותר
בסיפורי אגדות
על פיות
ונסיכות קסומות
שמוכרות אהבות הזויות...

הדמעות שלי הלכו איתה
וגם לבי קפא ולא נשמע
בלי פעימה,
בלי רגשות,
ובלי כאב,
כך מרגיש לב שלא אוהב...

ואין טעם לתקווה
כי זו מזמן הלכה
- איתה
גם התמימות והדמעות
והטעם שוב לחיות
להרגיש שוב את הלב
ולחיות עם קצת כאב...

והכבשה  הפכה זאב
והפרפר פרש כנפיים
ואני נותרתי כאן
עומד בין הגשמים
לא מרגיש דבר
נעלם בחיים...