נינה ונאדי ישבו בשקט מאחור. ליאורה הביטה בהם דרך המראה
האחורית של הרכב. הם נראו מוזרים. שקטים. ביום רגיל הם היו
קופצים אחד על השני בעליזות ובטח מפריעים לליאורה בנהיגה. אבל
היום לא היה יום רגיל. היום ליאורה מתחתנת. ליאורה הייתה בטוחה
שנינה ונאדי חשו במתח שלה. אחרי הכל, היא האמינה, שלחתולים
כוחות מיוחדים. רמזור. היא הסתובבה לאחור, עיניה לחות, וליטפה
את נינה הג'ינג'ית. נינה התמסרה בהנאה. נינה שמחה תמיד לכל מגע
אדם בפרוותה העשירה. היא ליקקה בעדינות את אצבעותיה של ליאורה.
נאדי ישב עדיין מכורבל בפינה, כפילוסוף מהורהר. כל כך מתאים
לו, חשבה ליאורה. הרי גם בבית הוא זז מהמקום אחת לכמה שעות, אז
למה שיחרוג ממנהגו כשאני מתחתנת?

צפירה הפרה את שלוותו של נאדי. היה זה מהרכב שעמד בנתיב הצמוד.
"מזל טוב" אמר הנהג, תוך שהוא קורץ לליאורה כאשר חלק מתשומת
ליבו עדיין מופנה לרמזור לצורך האצה מהירה ברגע שיופיע הירוק
המיוחל. ליאורה הצטערה לרגע על נוכחותה הבולטת בכביש. המכונית
עמוסת הבלונים ושמלת הכלה שלבשה לא הקלו עליה. ליאורה חייכה
במלאכותיות מופגנת. זה לא היה זמן טוב בשבילה לשיחה. "תודה",
היא ענתה, תוך שהיא מבזיקה מבט מהיר לכוון הנהג ומחזירה אותו ב
מהירות אל הרמזור, מקווה שהבין את הרמז. "אז מה, מתחתנים?"
המשיך הנהג. ליאורה הניחה שיש לה עוד כשלושים שניות עד לירוק.
היא יכולה לסבול את הנהג הזה לזמן קצר. לא יפה להיות כל כך לא
נחמדים ביום החתונה. הוא בחור צעיר והוא עוד עלול לקבל רושם לא
טוב על מוסד החתונה. היא הביטה אליו בחיוך, הפעם רגוע יותר.
"כן", ענתה. "קצת מאוחר. את לא צריכה להיות מתחת לחופה? ואיפה
חתן השמחה?", הקשה הנהג. "הוא באולם. אני בדרך לשם", ענתה
ליאורה, לא מאמינה שהיא מנהלת שיחה עם נהג אלמוני על זמני
החופה שלה. "אני יכול לעזור?" שאל הנהג. ירוק. ליאורה זינקה,
מלוא הרגל על דוושת הגז. לא, אתה לא יכול לעזור, חשבה. הלוואי
ויכולת.

היא העריכה שעוד עשר דקות היא תגיע לאולם. היא כבר מאחרת בעשר
דקות לחופה שלה. היא הביטה בהזמנה הזרוקה על הכסא שלידה.
"האורחים מתבקשים לדייק", נכתב שם. אף אחד לא טרח לציין שהחתן
והכלה, מתבקשים אף הם להגיע בזמן. היא שמעה כל כך הרבה סיפורים
על בנות שנעלמו ביום החתונה שלהן. אבל היא לא התכוונה להיעלם.
היא התקשתה שלא לדמיין את מה שמתחולל עכשיו באולם. יואב, לבוש
בחליפת החתן המהממת שלו, עומד ליד ההורים שלו שעומדים ליד
ההורים שלה שעומדים מול מאות אורחים וכולם ביחד עומדים ומחכים
לה. היא ניסתה להתמקד ביואב. הוא בטח היה על סף דמעות. הוא
צריך להיות מאד חמוד עומד שם עם התלתלים הארוכים והזקן הצרפתי
שלו.  מה הוא אומר עכשיו? "דייהו לאנוס לבנה, תעצרי בצד". מה?
"דייהו לאנוס לבנה, תעצרי מייד בצד". ניידת משטרה הייתה
מאחוריה. טוב, אי אפשר להגיד שלא יהיה לה מה לספר לנכדים על
היום הזה. היא עצרה בצד. מהניידת הגיח שוטר, נראה באמצע שנות
הארבעים שלו, שמנמן עם פנים מחויכות.

"שלום לכלה העבריינית, רשיונות בבקשה", הוא אמר בחיוך אבהי.
"תראה, אני חייבת להגיע לחופה. אני מאחרת. אני אפילו לא יודעת
מה עשיתי."
"גם כשמתחתנים רמזורים אדומים נשארים אדומים והחוק אומר שאת
צריכה לעצור כשאת רואה את הדבר הזה."
" אני מצטערת, אבל-"
"גברת, זה לא מעניין אותי שאת מצטערת", הוא התחיל לאבד את
הסבלנות, "וגם אין לי ממש זמן לכל הבכיינות הזאת. את יודעת
שאני צריך לשלול לך ת'רשיון עכשיו?"
היא התחילה לבכות. זהו. כל הלחץ שהצטבר מכל היום המטורף הזה
התחיל לצאת החוצה. השיחה הקשה עם יואב בסלון כלות. הריצה לרכב
והנסיעה בטירוף הביתה כדי לקחת את נינה ונאדי. היא לא הייתה
בנויה לזה. היא בדרך כלל כך שקטה ואוהבת לרצות. היא כל כך אהבה
את יואב. אבל לפני החתונה היא הרגישה שהוא מתחיל לשנות כוון.
זה היה כאילו שהוא מנסה להראות לה שבנישואים הוא יקבע את מהלך
העניינים. בטח הוא שמע לאיזה עיצה של אחד החברים המוזרים שלו.
והיא כל כך לא שתלטנית. היא תמיד הייתה שם בשבילו, עם כל
הקפריזות שלו.

"גם החתולים מוזמנים לחתונה?" חייך השוטר, קצת נבוך.
"כן", היא ענתה בהחלטיות, "ולא איכפת לי שיואבי לא חושב שהם
צריכים להיות שם"
"יואבי, זה המסכן שמחכה לך עכשיו?"
"שום מסכן", היא ענתה בכעס, "תאמין לי שהוא יודע כמה יש לו מזל
שהוא מצא אותי. מי הייתה לוקחת אותו? עם כל השטויות שלו. אפשר
לחשוב. מה כבר רציתי? שלוש שנים אני לא פותחת את הפה. הכל כן
וכן ועוד פעם כן. כל יציאה שלו אני בדיכאון שבוע. והוא, מה
איכפת לו? מה הוא יודע על זוגיות? אני זה הקשר הראשון הארוך
שלו. אתה מבין? הראשון." הדמעות שטפו בלי מעצורים, "אבל אני
אוהבת אותך, יואבי. אתה לא מבין את זה? זה בסך הכל חתולים. אני
אוהבת גם אותם, יואבי."
"אני בטוח שהוא לא מסכן", התנצל השוטר, "אבל איך קשורים
החתולים לכל זה?"
"הם האורחים שלי. אתה מבין? שלי.", היא הפנתה אצבע מאשימה
לשוטר כאילו יואבי הוא זה שעומד מולה, "אני רוצה שהם יהיו
בחתונה שלי ולא איכפת לי שאתה חושב שהם רק חתולים טיפשים ושהם
צריכים להיות בבית.  אם זה היה כלב בטח היית מסכים, אה? אבל
חתול לא. חתול בשום פנים ואופן לא. למה? כי חתול זה לא כלב. כי
חתול זאת סתם חיה טיפשה ולא נאמנה שחושבת רק על עצמה ועסוקה
בלהתגרד ולרבוץ כל היום. מה אתה מבין בנאמנות?"
"אני דווקא חושב שחתולים הם דווקא די חמודים", השוטר לא ידע
איך לצאת מזה, "הם אמנם משאירים קצת שיער בכל מיני מקומות,
הורסים את הרהיטים פה ושם, אבל..."

הטלפון הנייד צלצל. זה היה יואב.. היא ענתה וצעקה אל תוך
המכשיר.

"אני אגיד לך מה זאת נאמנות. נאמנות זו תכונה של בני אדם. אתה
לא יכול לשפוט חיה לפי קריטריונים של בני אדם. ממה אתה מפחד?
שתיפול לתוך בור באמצע הלילה והחתול שלך יגיע יסתכל עליך
מלמעלה, יגיד "מייאו" וימשיך ללכת? חתולים הם חמודים. תקבל
אותם. תלמד לקבל. תפסיק לשפוט. מה בסך הכל רציתי? ששני חתולים
חמודים, כדוריים, מתוקים, שקטים, יהיו איתי ביום החתונה שלי.
אני אוהבת אותם. אני אוהבת אותך, יואבי." היא התקשתה לדבר, "
אני רוצה שתיתן לי כבוד כאדם. ממך אני מצפה למשהו שאני לא מצפה
מנינה ונאדי. אני מצפה שתבין אותי. שתיתן גם לי לקבוע את
הכיוון של המסע שלנו. זה מסע משותף..."
"ליאורה, את יודעת שאני מת עלייך", יואבי עצר מעט, "אני לא
התכוונתי למה שאמרתי בסלון כלות. אני פשוט לא הבנתי למה את כל
כך עושה עניין מהחתולים האלה ולמה נזכרת בזה שעתיים לפני
החתונה? כל ההכנות האלה. נלחצתי מזה. אני לא יכול לסבול את
חוסר הוודאות הזה. אני קורע את התחת, מפיק את כל האירוע המטורף
הזה, ואת באה לי עם היציאה הזאת של היצורים האלה.".
"אני אגיד לך מה אתה לא יכול לסבול" - ליאורה נרגעה, עכשיו היא
היתה ממוקדת - "אתה לא מסוגל לשאת את העובדה ששעתיים לפני
החתונה החלטתי שאני מביאה את נינה ונאדי. שאני זאת שהחליטה
הפעם משהו שיכול לסכן את כל המבצע. כבר חודש אני מדברת איתך
עליהם ואתה צוחק לי בפנים. אבל לא האמנת שאני אעשה דבר כזה?
אתה לא מבין שזה לא נינה ונאדי. זה אני. אני רוצה שתדע שאנחנו
ביחד בספור הזה. החתולים הם רק תירוץ. אני אוהבת אותך, יואבי,
אבל..."
"בלי אבל" - חתך אותה יואב בגסות - "וממש לא בא לי עכשיו לשמוע
נאומי זוגיות כששלוש מאות איש יושבים כמו אהבלים ומחכים שהגברת
תגיע לחתונה שלה. יש לך את הכשרון להעלות לי את הסעיף בדיוק
ברגעים הלא נכונים. איזה פרצוף יש לי עכשיו מול על הח'ברה
מהעבודה. את יודעת איזה פדיחות את עושה לנו? תגיעי לפה. בשבילי
זאת נאמנות ולא שום דבר אחר"
"נאמנות זה גם להזדיין עם רותי במשך שנה מאחורי הגב שלי?" היא
פלטה בשקט.
"על מה את מדברת?" קולו של יואב נחלש, הנחישות שאפיינה אותו
התפוגגה.
"אתה יודע טוב מאד על מה אני מדברת. אני יודעת הכל. אני גם
יודעת שזה נגמר, אבל רק בגלל שאני התערבתי ודיברתי איתה, אפילו
בלי שאתה תדע, כי לא רציתי שזה יפגע בחתונה שלנו"
"ליאורה" - יואב ניסה להחזיר את השליטה בשיחה אליו - " אני
רוצה שתגיעי לפה תוך שתי דקות כי אם לא אני מבטל את כל החתונה
המזורגגת הזאת!"
"אז יש לי חדשות בשבילך" - ליאורה הרגישה שהיא עומדת לעשות את
המעשה המשמעותי ביותר בחייה - "אתה לא תבטל את החתונה המזורגגת
הזאת כי אני אבטל אותה".
"תראי, אם את מתכוונ..."
ליאורה סיימה את השיחה. היא חשה בתחושת רוגע מציפה אותה. אותה
תחושה שאופפת אדם שעשה החלטה נכונה אחרי התלבטות מייסרת
וממושכת. היא חייכה אל השוטר. השוטר, שהקשיב לכל השיחה, חייך
גם הוא אליה, "אני לא בטוח שראיתי שעברת באדום" הוא אמר. "אני
בטוחה שאתה חמוד", היא צחקה. הביטה לאחור. נינה ונאדי קיפצו
בעליזות. חתולים מרגישים. ליטוף אחרון. סיבוב פרסה. היא בדרך
הביתה.