זה היה אחד מאותם ימים חמים ורגילים בחודש אוגוסט. קמים בבוקר,
הלחות חונקת, ניגשים לשטוף פנים, אל ארוחת הבוקר, ומאז שריצה
טוטאלית על הספה, שכבר הספיקה לשקוע בלפחות 5 ס"מ מאז תחילת
החופש הגדול. וצופים בטלוויזיה כמובן. שום דבר לא היה חדש -
הטלוויזיה הייתה מלאה בתוכניות קיציות למיניהן, החדשות היו
רגועות וזיפזופ בין הערוצים היה העיסוק הכי מעניין באותו
בוקר.
אימא כמובן התקשרה מדי שעתיים כדי להפיג את השעמום בעבודה
ושאלה את השאלות הקבועות כמו: "מתי קמת? מה אכלת? התחלת את
העבודה במתמטיקה/אנגלית/ספרות/קולנוע?"
כמובן שהתשובות שעניתי נאמרו בחוסר רצון בולט ורובוטי. משהו
כמו: "כן, טוב, בסדר, לא," וכדומה. המעורבות של אימא בימי
החופש הגדול הייתה ללא ספק בלתי נסבלת. ברצף השאלות הכל כך
חסרות תוכן, צלצול השיחה הממתינה עורר אותי לחיים וכמובן
שניתקתי מיד את אימא בתירוץ שזו שיחה שחיכיתי לה במשך כל
הבוקר.
"יותר חשובה מאימא?" היא אמרה, אבל לא נשארתי לשמוע את ההמשך.
עניתי ב"הלו" משועמם. זה היה משהו שאימצתי לעצמי במשך החודש
האחרון. חשבתי שזה יראה בדיוק איך אני מנצלת את החופש ומה אני
עושה איתו, שזה מסתכם בדיוק בשתי מילים: "שום דבר".
זו הייתה אור. הכרנו כשעליתי לחטיבה, ומאז אנחנו יחד. לא ממש
החברות הכי טובות בעולם אבל כשהיינו צריכות האחת את השנייה אז
היינו שם.
"היי מיכלוש," היא אמרה בקול ההיפראקטיבי והמאושר הכל כך
אופייני לה בליווי צחקוק צורמני.
"היי אור." ניסיתי לאמץ את אותה נימה כדי להראות לעולם עד כמה
גם אני מאושרת מהחופש הגדול. שקר וכזב.
"התקשרתי בקשר לעבודה בספרות רציתי לשאול משהו..." היא אמרה.
כמובן שהמורים לא יתנו לתלמידים דקת מנוחה ויציפו אותם בעבודות
למיניהן.
"כן?" אמרתי. היא שאלה אותי על אחד ממחזות שייקספיר שנתבקשנו
לקרוא והשתדלתי להפגין ידע ולענות לשאלה בצורה מספקת. לאור
העובדה (משחק מילים משעשע) שלא פתחתי את הספר כלל בחודש
האחרון, עברנו נושא במהירות.
"אז איך החופשה?" שאלתי בתקווה ליצור אחווה של "עשיית שום דבר
בע"מ".
"דווקא סבבה. הולכים לים, יוצאים לבלות ולרקוד ו..." ואז שקט
מבהיל. שום קול מהצד השני. כמובן שדמיוני הפרוע כבר החל לפעול
ולחשוב מה כבר יכול היה לגרום לשתיקה הפתאומית והכל כך לא
אופיינית לאור. חבריי לכיתה תמיד טענו שאני בעלת דמיון פורה
מדי.
"אור, את שם?" שאלתי, ללא כל ידיעה מוקדמת לגבי מה שהולך
להתרחש בדקות הבאות.
ואז, באותה פתאומיות שבה צחקה את הצחוק הצורמני לפני כ5- דקות,
כך החלו להתגנב לשיחה יבבות חנוקות של בכי עצור, בקצב קבוע של
כ- 10 שניות הפסקה בין יבבה ליבבה.
"מה קרה, אור? את בסדר?" החלטתי לצאת מהבועה שהייתי נמצאת בה
ולהירתם לעזרה, אימא תרזה שכמותי. משום מה ראיתי בזה מין יעוד
רגעי. שוב עניין הדמיון המפותח, כנראה.
"מה שאמרתי קודם, זה הכל שקרים," היא פלטה בין יבבה ליבבה.
קלטתי שמשהו ממש לא בסדר.
"אולי כדאי שאני אבוא אליך ונדבר על זה אצלך בבית?"
"לא," היא אמרה נחרצות, "אני מעדיפה את זה ככה."
"אוקי," אמרתי, "אז ספרי לי מה קרה."
"הבילוי היחיד שלי בחופש הזה היה עם רופאים בחלוקים לבנים,"
היא אמרה.
לא ירדתי לסוף דעתה אז העדפתי לתת לשטף הדיבור שלה להמשך, בלי
לקטוע אותה.
"בתחילת החופשה הרגשתי מין חולשה כזאת. העדפתי להתעלם ממנה
וחשבתי שזה רק מעייפות. כעבור כמה ימים התעלפתי באמצע היום
ולקחו אותי לרופא. הוא הפנה אותי, בין יתר הבדיקות, גם לבדיקת
דם. התוצאות לא היו טובות ו..." היא לא הצליחה לסיים את המשפט
ופצחה בבכי קולני.
אז, באותה פתאומיות שבה הוא התחיל, כך הוא נפסק. זה היה נראה
כאילו היא הפעילה מנגנון בתוך מערכת העצבים שלה, מין מתג כזה
של ON ו- OFF. נראה שהיא לא ממש שלטה עליו.
"בהתחלה הם חשדו שמדובר באנמיה חמורה ושניתן לפתור את זה בעזרת
שהייה קצרה בבית החולים," היא המשיכה באותן יבבות חנוקות
וקצובות, "אז הם אשפזו אותי למשך שבוע כדי לערוך סדרה נוספת של
בדיקות."
כמובן שישירות עלתה במוחי תמונה שבה דמיינתי אותה שוכבת במיטה,
חיוורת, עם שקיות מתחת לעיניים ומכשירים שמחוברים אליה. התמונה
הזו הפחידה אותי. עכשיו כשמסתכלים על זה, ההכרה סירבה להיקלט
במוחי הפעלתן. המוח שלי כנראה פעל על מנגנון עצמאי משלו.
"אבל אחר כך," היא המשיכה, "הם גילו שזו לוקמיה."
אז היא שוב התחילה לבכות, הפעם במנגינה מאוד מסוימת. לאחר כל
נשימה, קול הבכי התעצם. היא נשברה. רציתי להגיד משהו אבל היא
הקדימה אותי, עדיין מייבבת.
"את יודעת, כשהייתי קטנה, היה סיפור אחד שביקשתי מאימא להקריא
לי בכל ערב. הוא נקרא "מעין החיים". מדובר במעיין שכל מי שהיה
שותה ממנו היה נרפא מכל תחלואיו וחי חיי נצח. תמיד הייתי
מדמיינת את הנסיך הבא להציל את הנסיכה שהייתה בסכנה ושניהם היו
שותים מהמעין וחיים חיי נצח, מאושרים יחד. אין לך מושג עד כמה
הייתי רוצה שזה יהפוך למציאות ושהמעיין הזה באמת היה קיים."
לפני שעניתי לה חשבתי לעצמי שאם הייתה לי היכולת להפיח חיים
בדמיון הזה ולתת לאור את מעין החיים שהיא כל כך רצתה, אז הייתי
נותנת לה אותו בלי לחשוב פעמיים אפילו.
הטיפולים לא איחרו לבוא ואותה תמונה שבה ראיתי אותה במיטת בית
החולים, עם המכשירים והעיניים הכבויות, גם היא לא איחרה לבוא.

האירוני בדבר היה שהדמיון שלי הפך למציאות מכאיבה.
אור נפטרה ארבעה חודשים מאוחר יותר. ליוויתי אותה לכל אורך
התקופה ההיא. היא הייתה הילדה הכי חזקה שהכרתי אי פעם והערצתי
אותה כבר אז ואני מעריצה אותה עד היום בשל כך.
ההלוויה הייתה מאוד עצובה. המשפחה בכתה, היו צעקות נוראיות
והרבה שחור מסביב.
אני, בעוד אני שומעת את העפר נופל על ארונה של אור, דמיינתי
ברוחי את שתינו במקום יפהפה. מסביבנו הייתה צמחייה ירוקה
ופרחים צבעוניים והשמיים היו כחולים. השמש זרחה והפיצה חום
נעים באין ספור קרניה. לרגלינו היה מעין, מעין החיים. אור שתתה
ממנו וגם אני.
בדיוק אז ידעתי שאור תחיה בתוכי לנצח, לעולמים.