כמטאטא המכשפה
על מקלי ארכב
צילו עובר על עפר
גוזל נשמת יושביו,
צרת רבים נחמתי.

שמרי חיוכך הבוהק לאחרים
מקל הפחם שבידי ירקיבהו
משרטט את דמותך בקווים עבים
חספוסם מגלה על אופייך.

עצי עד מושיטים ענפיהם
אך מקלי מתחמק ממגעם
ומוחק צבעם,
עד כי כהים משחור יהפכו
מבריחים חיות וציפורים
ולבסוף אף את העלים.

את כדורנו,
אתווה כריבוע
עד שיעצר הוא בחריקה
בחלל הריק,
רחוק מחום ורוגע.

צללי מקלי יעטפו ארץ ויושביה
ילוו כל צל בלכתו
ויעטפו כל לב בשוברו
וצבעי העולם יעלמו
הרבה לפני
שיגמר לי הפחם.