כאילו לקחה השמש
מכחול בידה
וציירה בנפשה
כתום לוהט
ואדום רותח
ושחור כחלל המקיפה.

כאילו השאילה
אותה מלכת שמיים
כמה מקרניה המלחשות,
כה שונות מאותן קרניים חביבות
מציורי הלבבות הרכים
של אותם ילדים מחייכים
בזכרונם נתלה אני
בכוחותיי האחרונים.

"התוודה..."
שוב תבוא הלחישה
ושוב אני מניע ראשי
אם לחיוב או שלילה
אינני יודע.
תשובה אין הם רוצים
הרי יודעים הם נפשי
טוב משיודע אני.

"על בכי שגרמת,
וצער שהסבת..."
לוחשים הגחלים,
המרכיבים את גופי המפוחם.
"התוודה..."
ריסיי מרפרפים
עודי חי.

האם לעקשנות יש טעם?
לשוני השרופה
כבר אינה זוכרת.
ישנו רק הצליל
הנחבט בתוך ראשי.
צליל לחישת האש
השורפת נשמתי
בעודי ממרר
בבכי חרישי.