בלילה כשחשוך וקר, הוא מתקרב ונוגע. ואני שותקת, כבר אין מקום
לבריחה; תמיד הוא ימצא אותי, ויגרור בחזרה. ואני אקרא לאמא
והיא לא תבוא, ואני אקרא לאלוהים אבל הוא שכח מקיומי כבר מזמן.
והוא יתקרב ומתוך הרגל אני כרגיל אפסק את רגליי ואקבור את פניי
בכרית. כשהוא יילך, אקבור את פניי ואבכה. ואני אקבור את הכאב,
הבושה וחוסר האונים.

מרגישה עלובה, מלוכלכת אחרי כל פעם שהוא נוגע בי, מעביר את
ידיו, שפתיי. כל פעם שהוא חודר, זה שורף אותי מבפנים. ואני לא
יכולה להתלונן, אמרו שעוד פעם ויאשפזו אותי. כסף יכול לקנות
הרבה בימינו, אפילו שתיקה. ואני רגילה להרגיש אותו ולבכות.
פעם, כשעוד ניסיתי להתנגד, הוא הרביץ ואיים להרוג, אז למדתי
לשתוק, עדיף רק כאב פנימי מאשר גם סימנים כחולים. ואז משהו זז
בבטן. הוא צרח שאני זונה, הוא אמר ששכבתי עם מישהו, הוא לא
יודע שמין כבר מעורר בחילה.

הוא הרביץ, ובעט בבטני עד שאיבדתי את הילד, הילד מזרע הרשע
שלו. ילד שהיה ילדי, אהבתי, ושנאתי הגדולה מכולם. הוא
נעל אותי בבית, ואמר כשאפסיק להיות שרמוטה ישחרר אותי. אך כל
לילה הוא חוזר, ולי כבר דמעות לא נותרו. והוא מנשק ואומר
שאוהב, פתאום מנסה הוא להיות עדין ואני רק רוצה לצרוח, אבל אם
אנסה אחטוף מכות.

שנאתי כלפייך גוברת כל פעם מחדש, רואה את פנייך ויש לי בחילה.
מתחננת שתמות, מתחננת שמישהו יקח אותך ויעביר אותך השפלה שאין
גדולה ממנה כמו שאני עברתי. אתה נותרת שנאתי האחרונה, שנאתי
היחידה.

אבא, אני שונאת אותך.