בוקר שבת. שמש. דשא ירוק. רטוב מהממטרות של אתמול.  
הכיסאות שלי הזמינו אותי למסיבת תה שהתרחשה בגינה של אבא של
אחד הכיסאות.  
לכאורה נראה שכולם נהנים, אבל כשצפיתי מקרוב ראיתי שלא כך.
קחו לדוגמא את אחד הכיסאות. בלי-גב שמו.
הוא לא כל כך נהנה מהמסיבה.
הוא חושב שבגלל שאין לו משענת כמו לשאר הכיסאות בחנות, הוא לא
ראוי להיות כיסא אמיתי. וזה מאוד הציק לו.
לפעמים כשהוא בחנות, שאר הכיסאות היו מביטים עליו ו"מזכירים"
לו שאין לו משענת באופן מאוד לא חברי.  
ואז כל הכיסאות היו צוחקים.
"למה אני לא יכול להיות כמו כיסא-עץ? תראו איזו משענת יפה יש
לו!"
וככה הוא היה מעביר את המסיבה בקנאה ובתסכול.

וגם תלת-רגל לא כל כך נהנה במסיבה. תמיד כשרקד, שמתי לב שכל
שאר הכיסאות היו מביטים לו ברגליים בזלזול ואולי בפחד. הוא
הרגיש את זה.
"כיסא-סנובית" ו"כיסאונת-יפיפונת" שתו מיץ בכוסות יין וצחקקו
בניהן. להערכתי הן צחקו עליו.
הוא חשב שבגלל שאין לו ארבע רגליים כמו לשאר הכיסאות בחנות, אף
אחד לא רוצה להיות חבר שלו.
כתוצאה מכך הוא הסתובב רק עם הלוחות וקני הציור, כי היחידים
שהסכימו לקבל אותו.

והיה גם את כיסא-סתם, שלא סבל מרגשי נחיתות, אלא סתם ישב על
כיסה נוח בגינה.
הוא הביט על כל הכיסאות שהיו מה"מתנשאים" בזלזול.
"מה הם בכלל חושבים שהם יותר טובים מאחרים?! באיזו זכות?!"
ותמיד כשהגיע לנקודת התפרצות כזו, הוא החליט שהוא לוקח נשימה
ארוכה ונרגע.
"אתה זוכר את עקומת-רגל?" הוא שאל אותי.
אמרתי לו שכן. שאני זוכר.
שנה שעברה בחנות שלי הייתה כיסא בשם עקומת-רגל.
מכיוון שאני הייתי מנהל החנות, ידעתי מה קורה אתה.
כולם צחקו עליה בגלל שהייתה לה רגל קצת עקומה.
חלק מהכיסאות היו מספרים לי שכל יום אחרי סגירת החנות,
עקומת-רגל הייתה בוכה לאימא שלה שתיקח אותה לנגר שיישר לה את
הרגל. שנה שעברה היא עברה לחנות אחרת. אימא שלה הפצירה בי.

"בקיצור אתמול ראיתי אותה עם אימא שלה בקניון. תקנו לה את
הרגל" הוא אמר.
"עכשיו יש לה רגל הרבה יותר יפה מכל מי שצחק עליה. ולומר לך
שזה עזר לה?"
"ממש לא. היא עדיין עקומת-רגל המסכנה שתחשוב שהיא הכי גרועה
מכל העולם". הוא השיב.

קמתי מהכיסא והלכתי לכיוון שער הכניסה.
המסיבה הזו הספיקה לי. נופפתי לשלום לכל כיסאותיי, פתחתי את
דלת המכונית ונסעתי.    
בדרך הביתה חשבתי כמה המקרים האלה היו מוכרים לי כשאני הייתי
ילד קטן.