בשבע בערב הודיעו לה שהכל נגמר. היא לא הייתה מופתעת. הזקיפה
את גבה, ובתנועות יציבות אספה אליה את הכבלים. עיניהם היו
נעוצות בה בציפייה שתאמר משהו. אולי רצו שתושיע, אבל היא מאסה
בישועה, והמלים התכנסו לתוך עצמן.
החלונות הפתוחים הזרימו עתה לחדר המולה עמומה, וכשסגרה אותם,
השמש הייתה אדומה מתמיד על הכיכר שהתרוקנה. היא ניסתה לספר
לעצמה את הסיפור, כדי שתוכל לנסח את המלים בשעות הלילה, אבל
הוא חמק ממנה, מותיר רק סיסמאות סתומות. לרגע שמעה אותן צועקות
עצמן מגרונה, ללא תועלת. ללא תועלת.
האנשים סביבה שקעו לתוך הקירות, עדיין ממתינים.
מחפשת, נעה בתוך העשן בין כיסאות הפוכים ושולחנות עץ צרים
נוטפי צבע. בטפיפות קלות ניסתה ללמוד מחדש את מה שהיה פעם שלה.
התנועות הפיקו צלילים מפתיעים, ונדמה היה שהם בונים הברות
שיתחברו למלים, אבל הד הצעדים במעלה המדרגות בלע גם אותם. מבעד
לעשן המתפוגג הבחינה בכרזות שנתלשו מהקירות: דמותה הקרועה בקיר
ממול מתנדנדת על רצועת סלוטייפ שקופה, שפתיה פעורות על הרצפה,
טביעות סוליות נעליים על בליל אותיות אדומות.
החדר הסמוך. תריסים מוגפים, ואור עכור מציף את היושבים- אוחזים
ידיים, מקשיבים בדבקות למלים המתנגנות במרכז החדר, מתנדנדים
לקצבן. בצעדים ארוכים פילסה דרך בין קופסאות ריקות, עדיין
מחפשת. כשכשלה, השתררה עלטה. נורה אדומה הבהבה ומילה אחרונה
נמוגה בחלל. האנשים קמו, מגששים את דרכם אל ריבוע האור החיוור,
נתקלים בה שוב ושוב, ממלמלים הברות שבורות.
בחשכה היה קל יותר למצוא. היא כלאה אותו בכף ידה והידקה את
הקצוות.
המהפכה הסתיימה.
|
