יש מקום אליו כל הרכבות רוצות להגיע. שם מעבר לכל המסילות
נמצאות כל אותן שהצליחו לעבור את הגבולות. מעבר לים ויבשה
ומעבר לשמיים וארץ. אולי אם תהיה מהיר מספיק תוכל גם אתה למצוא
את המקום.
וכשתגיע מה תראה?

אז הייתה תחנה אחת שם בלונדון. והרכבות תמיד עשו את אותה הדרך.
מעגל שאינו יכול להישבר. קצר אבל ארוך. והנוסעים תמיד עשו את
אותם דברים על הרכבת. הנוסעים הקבועים.

היה את ההומלס הזה שתמיד ישן בקרון הבודד שאיש לא העז להיכנס
אליו אלא אם כן ממש לא הייתה ברירה אחרת. אמרו שהיה מסריח.
וברור שהיה מסריח. אתה לא היית מסריח אם לא היית מתקלח שלוש
שנים? בכל לילה זרקו אותו השוטרים החוצה. ובכל בוקר היה חוזר.
פעם אפילו שלחו אותו לכלא אבל כעבור יומיים שיחררו אותו.
הסירחון שנבע ממנו היה דבר בלתי נסבל. גם אחרי שקילחו אותו
בבית הכלא הוא נשאר עם אותו ריח מעורר בחילה. אז אולי בכל זאת
הסיבה לסירחון לא הייתה מחוסר מקלחת במשך שלוש שנים. זה כנראה
היה מאז ומתמיד. כמובן שאחרי השחרור מהכלא הוא חזר חזרה.
ועדיין השוטרים המשיכו לזרוק אותו כל לילה מהרכבת. ועדיין הוא
המשיך לשוב אליה כל בוקר. אם תשאל אותו וודאי יגיד לך שיש מעין
רומן בינו לבין הרכבת. קשר שאינו יכול להישבר לעולם. היא יותר
מבית בשבילו. בשבילו היא החיים.

וכמובן שברכבת היו אנשים אחרים. היה גם את הזוג שחי בתשוקה
תמידית. ובאותו קרון עצמו שבו חי לו ההומלס המאוהב שלנו, באותו
קרון שידעו שאיש לא יכנס אליו היו עושים את שלהם. תמיד באותה
צורה. הבחורה ישבה על הגבר והתנועעה מעלה ומטה בגניחות ועונג.
אותם המשטרה לא תפסה וספק אם גם תתפוס. אם תשאל אותם יגידו לך
שהדבר גורם להם ריגוש של השהייה במקום ציבורי. מעין פנטזיה
נושנה שלהם שקיבלה ביטוי יום יומי.

היה את הבחור עם המבט הרצחני. לא בטוח שהמבט אכן שיקף את
המציאות. לא בטוח שהוא אפילו היה מודע על אותו מבט שגרם לכ"כ
הרבה ילדים לבכות וכ"כ הרבה נשים לחיות בפחד. הוא היה כאילם.
לעולם לא היית שומע אותו מדבר ברכבת. רוב הסיכויים שהוא היה
עוד בחור רגיל בדרכו לעבודה. אולי היה מורה ואולי היה מנהל
חשבונות. זאת איש אינו ידע. אם תשאל אותו לא יוציא מילה. רק
יביט באותו מבט רצחני שכנראה אינו יודע שקיים.

היה את הסטודנט המתוסכל. זה שקיווה שהחיים פשוטים וגילה אחרת.
זה שהכישלון כנראה בכל תחומי החיים הביאו אותו לידי ייאוש
ואולי יום אחד ישלח ידו בנפשו. דבר אחד ידוע זה שהנסיעה
היומיומית ברכבת כנראה הדבר הטוב ביותר בחייו. אם תשאל אותו
יספר שהוא סופר חסר השראה שאוהב להתבונן על אנשים. אולי אף
יספר לך את הסיפורים שניסה להמציא על כל אחד ואחד מהנוסעים
ברכבת. האם הם טובים? ההחלטה נתונה לכל איש בנפרד.

והייתה את אותה רכבת שהכילה את כל אותם אנשים. זאת שמאסה
במסלול הרגיל שעשתה כל יום במשך כל כך הרבה זמן. זאת שבכל
נסיעה מנסה להתעלות על המהירות הקבועה שלה. כל יום היא קרובה
יותר להגיע למטרתה. כל יום היא מצליחה להיות קצת יותר מהירה
מהרגיל. עד שיום אחד והיא תצליח. והיא תפרוץ את הגבולות של
המסלול הקבוע. תפרוץ את הגבולות של המסילות. תעשה דרך שונה.
ואז היא תגיע לאותו מקום שאליו כל הרכבות רוצות להגיע. ולשם
יגיעו גם ההומלס המאוהב, הזוג שחי בתשוקה תמידית, הבחור עם
המבט הרצחני והסטודנט המתוסכל. וכשיגיעו מה יראו?