אחיינים.
כמה שהם חמודים כשהם נולדים.
הפעם, זוג תאומים. בן ובת. האחיינים הראשונים שלי.
אני, ללא נסיון אישי בטיפול בתינוקות כבר נכנס לתוך הזרם של
השמחה עם כולם, לאט לאט לומד, כבר משאירים אותי לבד איתם,
בייביסיטר.
הרגשת אחריות מתפשטת בתוכי. זה מבגר. זה מראה לך כמה אתה כבר
גדול...
זה קרה יום אחד בבית שלהם.
נכנסתי לחדר שלהם, רציתי להתבונן בנפלאותם.
שני החמודים השמנמנים מסתכלים על הדוד הצעיר שלהם.
מחכים לתזוזה ממני. אני מתקרב, מחייך. הם מחזירים לי חיוך, כמו
מראה שחייבת להחזיר לך את הפרצופים שאתה עושה לה.
מאושרים, נטולי דאגות, מחכים רק לעוד תזוזה שלי והנה הם כבר
מגיבים אליה.
אני מתכופף אליהם. אחד מהם שולח יד קטנה ועדינה אלי עם
ציפורניים שלא נגזרו פרק זמן מספיק, לופט לי את האף. סריטה
נוצרה לי באף.
אאאאאאיייייייי!!! שניהם היו המומים.
לא. לא התכוונתי לצעוק את זה. אני רוצה שתהיו שמחים.
הם עוד שניה עומדים לפצוח בשירה וזימרה, שתחריש את אוזני כל
הישוב הבינוני בגודלו הזה. אני לא יודע מה לעשות...
הפרצוף שלהם מתחיל להיות חמוץ. לא. לא התכוונתי, נשמות טהורות
שלי...
חייכתי אליהם. האף מדמם ושורף. הם לא נרגעים, זה לא עוזר.
מה? איך מצחיקים תינוק בן כמה חודשים מבוהל ומפוחד מהדוד החדש
שלו?!
אני עושה פרצופים זה עוזר קצת. צריך גם קולות. מה שעולה לי
בראש, זה: איי!
הם נרגעים. זה לא מספיק לי, אני רוצה להצחיק אותם. אני חוזר על
הפרצופים, ומשמיע: איי! איי!
התינוקות פשוט הפכו להיות תינוקות אחרים, בתוך כמה שניות צחוקם
התגלגל בכל הישוב, אפילו אמא שלהם התחילה לדאוג. מאיפה מגיע
הצחוק המתגלגל הזה, מהילדים שלה? אפילו היא לא מצליחה להצחיק
אותם ככה.
האף שלי שרף, אבל מה זה משנה, שני הצעירים האלה מתגלגלים
מצחוק...
הילדים גדלו, כבר בני 5.
גן חובה. כבר "ענקיים".
אני חותך תפוח עם סכין. ה"ענקים" יושבים לידי.
מסתכלים על הדוד הגדול שלהם חותך תפוח.
אני מסתכל עליהם. חוסר ריכוז של כמה מאיות השניה,
ואני חותך לעומק את האצבע שלי, לעומק נדיר בעומקו, שאפשרי עם
סכין רגילה.
איי!!!! צעקתי.
שני המפלצות הענקיות מתגלגלות מצחוק ומדביקות גם את האח הקטן
שנולד שנתיים אחריהם.
שלושתם צוחקים, 'נשפכים' מצחוק, והדוד הגדול שלהם הולך לשטוף
ולשים פלסטר...
יום אחד (חס וחלילה) יקרה למישהו משהו והמפלצות האלו יצחקו.
בגללי.
חוסר זהירות של דוד מתחיל.
מוקדש לאחייני הקטנים 