כמעט שמונה בבוקר, ישנתי כל הלילה עם הכלב.
ריח של גור אמסטף נחרט בזיכרון אפי.
אהבתי את זה.
שתי דקות לשמונה, אני לא מחכה להסעה.
החלטתי להשאר בבית בלי שאף אחד ידע.
שמונה על השעון, יום לימודים שלא יהיה, ושקט סורר בחדר כאין
אנוש, איפה כולם?

שמונה וחצי, בדקתי בפלאפון המתפרק שלי.
הכלב בחדר מסתכל עלי ואני עליו בלא מענה, רק להביט, שלא ירגיש
מקופח.

אבא שלי רק קם משינה, אני נועל את החדר במפתח, שלא יגלה
שאני עוד כאן.
אז מה אני עושה? לומד, להיסטוריה.
לומד כבר שבוע ומתפוצץ לי המוח.
ריח של קטורת וניל מסתננת ובאויר ומשתקת את חושי, וטעם של תה
צמחים עם ריח עוד יותר מוזר. מוזר.


אני מתחיל לקרוא את החומר ואני רואה כוכבים, כאילו אני חי
בסרטים.
לא רציתי ללכת לבצפר,יש לי סיבות.

אין בי חרטה לעניין, ואני שוב רואה אורות.
אני שומע דפיקות על קרש,כמו שדופקים על ראשי, מתנפץ.

וצעקתי

"כוסאמק! מה שמתם לי בתה?!"

אבא עולה ונשמעה דפיקה על דלת החדר שלי.
"ליאור"?