עוד מאה טיפות אלחץ על הכפתור. השקית לא לגמרי ריקה, אבל אני
רוצה שהאחות תגיע לפני שהיא תתרוקן לגמרי. אני מפחד מבועת
אוויר. זה טיפשי אני יודע. בטח הרופאים חשבו על זה אבל אני לא
סומך על אף אחד. קראתי פעם שמספיק שבועת אוויר אחת תחדור לך
לדם וזהו אתה גמור. אתה מת כאשר הבועה מגיעה לך ללב. פעם ראיתי
סרט בו מישהו התאבד על ידי כך שהוא הזריק לעצמו אוויר לווריד.
אני זוכר כיצד הוא מת- הוא שכב על הרצפה והחזיק את הלב. הפנים
שלו היו מעוותות מכאב. ספרתי עשרים טיפות. אולי כדאי שאלחץ על
הזמזם עכשיו?

החלק העליון של השקית נצמד לעצמו וכולו קפלים. הוא תלוי על
עמוד האינפוזיה, הפעם קיבלתי עמוד חדש עם שלושה גלגלים
משומנים. שהלכתי לשירותים העמוד לא הסתובב לי בדרך. אני שונא
שהצינור נכרך מסביב לעמוד. עכשיו הצינור יורד בלי פיתולים. הוא
מתחיל בקצה התחתון של שקית האינפוזיה, מתחבר למבחנה שקופה
מפלסטיק בחלקה העליון, ומן הקצה התחתון של המבחנה הוא יורד
למטה עד שהוא נכנס לתוך הווריד ביד שלי. כולו שחור. אנשים
שמדברים על דם בצבע אדום לא יודעים כלום. דם מהווריד הוא תמיד
שחור. דם אדום זה דם מהעורקים שם הוא רווי חמצן. ספרתי כבר
שלושים טיפות.

לקראת הסוף הטיפות תמיד זולגות מהר יותר. אולי הן מבינות שכבר
אין לי סבלנות. מהקצה התחתון של השקית עד הקצה העליון של
המבחנה הצינור שחור מדם ולא ניתן לדעת אם הוא זורם או עומד אבל
אני חייב לדעת. לכן אני מסתכל על המבחנה. שם רואים כיצד
מטפטפות הטיפות. התחלה של טיפה היא בשכבה דקה של דם שנוצרת
בקצה העליון של המבחנה. במרכזה של השכבה נוצרת בטן שתופחת
וגדלה עד שהיא מקבלת צורת ביצה. החיבור של הטיפה לחלק העליון
של המבחנה הולך וקטן ככל שגדלה הטיפה עד שנהפכת לטיפה עצמאית.
לבסוף הטיפה משתחררת ונופלת דרך המבחנה שמלאה בדם עד שליש
הגובה. כשהשקית תתרוקן האחות תנתק אותי מהאינפוזיה ואני אוכל
שוב לנוע לבד בלי להיות מחובר לעמוד. זה יקרה עוד שישים
טיפות.

אני אוהב להתבונן בטיפות כשהן נופלות. אני מנסה לעקוב אחרי כל
טיפה בנפרד. לפעמים אני לא מצליח כי טיפה חדשה נוצרת כאשר
הקודמת טרם סיימה את מעופה. טיפה אחת בשתי שניות זה הקצב
הממוצע. ככה מתרוקנת שקית של דם לתוך הגוף שלי בשעה וחצי. אחרי
מנת דם אני תמיד מרגיש יותר טוב. את הקצב של הטיפות קובע מפסק
לבן מפלסטיק שמקובע על הצינור בחלק שבין שקית הדם למבחנה.
המפסק הוא מלבני ועוטף את הצינור. עליו יש גלגלת שאם מגלגלים
אותה למטה הדם עוצר ואם מגלגלים אותה למעלה הדם זורם חופשי.
עוד חמישים טיפות אני אהיה חופשי. לפחות לשבוע.

הכי אני רוצה שאבא יבוא. "נו, כבר שיחררו אותך?" הוא ישאל. הוא
ייקח אותי לעבודה שלו ובדרך הוא יקנה לי שווארמה עם התבלין
הצהוב הזה שאני אוהב. כשאני הולך עם אימא אנחנו עוצרים במסעדה
בנווה שאנן. אני תמיד מזמין סטייק. אני מקווה שאם אוכל מספיק
בשר אז בשבוע הבא יהיה לי המוגלובין מעל תשע ואז לא אצטרך מנת
דם. אני תמיד אוכל בשר למרות שאני יודע שבמקרה שלי שום דבר לא
יעזור. המצב שלי רק מדרדר למטה. ספרתי כבר שישים טיפות ונמאס
לי. אולי אלחץ כבר על הזמזם?

כשאני נוסע עם אימא לבית חולים אנחנו לוקחים מונית. אימא מפחדת
שאדבק מזיהומים באוטובוס. אני אוהב לנסוע במונית, אני אוהב את
המהירות שלה, איך היא עוקפת את כל המכוניות האחרות. הפעם היה
לי המוגלובין שבע נקודה שלוש. כבר במונית בדרך לבית החולים
ידעתי שההמוגלובין נמוך, ראיתי לפי הציפורנים.  רציתי להגיד
לרופאים שאני יודע שההמוגלובין נמוך ושלא צריך לעשות לי בדיקת
דם, שראיתי לפי הציפורנים. ככה הייתי יכול לחסוך דקירה אחת.
אבל הם בטח לא היו מבינים. כשהאחות דוקרת אותי לבדיקת הדם היא
מבקשת שאסיט את הראש, שאסתכל הצידה אך אני לא שומע בקולה. אני
מתבונן בסקרנות. רואה כיצד היא מנקה את היד עם צמר גפן טבול
בכוהל. מגששת עם אצבעותיה בחיפוש אחר וריד. נוקשת קלות על
הוריד שיתנפח ואז מקרבת את המחט- לרגע הזה אני מכין את עצמי,
מתבונן מתי בדיוק תהיה הדקירה- שלא תפתיע אותי. אני חושב שאם
אוכל לראות את השנייה המדויקת בה חודרת המחט ליד, אוכל להתכונן
לכאב. תמיד אני מסתכל. זה תמיד כואב.  


אני חושב ללחוץ על הזמזם למרות שספרתי רק שבעים טיפות. השקית
כבר די ריקה.
נמאס לי גם להחזיק את היד בתנוחה קבועה. אני יודע שמותר להזיז
אותה וזה לא צריך להפריע אבל אני מפחד. הפעם האינפוזיה ביד
ימין. זה קצת מסבך אותי כי קשה לי לאכול עם יד שמאל בלבד. אני
כבר רוצה להיות חופשי בלי העמוד ועם שתי ידיים. אני עוצם
עיניים ומדמיין שאני טיפה של דם שנופלת במבחנה. אני טיפה עשירה
של דם יש לי המוגלובין מעל עשר אולי מעל עשרים אפילו. יש לי כל
כך הרבה כוח שאני יכול גם לעוף למעלה. אני עוצר את הנפילה שלי
במבחנה ומתחיל לעלות. אני נכנס לתוך הצינור ומפלס לי דרך בין
כל הדם השחור. המפסק רואה אותי מתקרב וצועק "עצור, אסור לך
לעלות." אני לא מקשיב לו. הגלגלת יורדת מהר למטה, לחסום אותי
אבל אני יותר מהיר ממנה. אני מגיע לשקית ומרוב מהירות אני יוצר
בה חור ועף ממנה, מתרחק מעמוד האינפוזיה ומרחף במחלקה מעל
מיטות החולים. האחות רואה אותי היא רוצה לבדוק כמה המוגלובין
יש לי היא רודפת אחרי עם המזרק. אבל עכשיו אני חזק היא לא
תתפוס אותי. אני מרחף מהמחלקה ורואה בחוץ ליד המעליות את אבא
שלי מעשן ולידו אימא מדברת בפלפון. אבא מרים את ראשו וצועק
"יופי, אני רואה שכבר השתחררת". "תזהר לא ליפול" אימא צועקת.
"עזבי אתו, מה יש לך את, הוא טס יופי" אבא מהסה אותה. אני
מנופף להם לשלום וטס מהחלון יוצא מבית החולים. אחד מנהגי
המוניות החונות בכניסה לבית חולים צועק לי מלמטה "עם או בלי
מונה?" "אני לא צריך מונית" אני צועק "אני טס לבד, יותר מהר
ממך".  אני ממשיך לעוף, צובר תאוצה ועולה בגובה לשמים. בשמים
אני נכנס לענן מלא טיפות שקופות של מים.

פתאום אני מתעורר בבהלה. השקית ריקה. הצינור העליון שמעל
המבחנה מלא בדם רק עד חציו. בין הקו השחור שמראה את גובה הדם
ובין השקית, יש אוויר. אני לוחץ על הזמזם מספר פעמים. שהאחות
כבר תבוא. אני מסתכל על הצינור ורואה כי הקו השחור נסוג כלפי
מטה, ואחריו האוויר המתקדם למבחנה. אני נזכר בפנים של האיש
מהסרט. האחות מגיעה. "הכול בסדר חמודי? " היא שואלת. "השקית
נגמרה" אני עונה ומצביע על השקית. עכשיו נותרה שם רק טיפת דם
אחת בחלק העליון של המבחנה. היא לא נופלת. "הנה תראי" אני מראה
לה "טיפות הדם כבר לא נופלות למטה". האחות מחייכת אלי ומגלגלת
את גלגל המפסק למצב עצירה. "אני רק אעשה לך שטיפה" היא אומרת.
האחות מנתקת את חלקו העליון של הצינור משקית הדם ומחברת אותו
לשקית מלאה נוזל שקוף. רק אז היא מגלגלת את המפסק למעלה. אני
מתבונן בתשומת לב ורואה כי עדיין יש אוויר בצינור העליון.
נוצרת בועת אוויר שכלואה בין המבחנה לנוזל השקוף שמגיע מהשקית
החדשה. הבועה יורדת למטה  ומגיעה למבחנה. האוויר נכנס למבחנה
ואחריו נוזל השטיפה. טיפות חדשות של הנוזל השקוף מתחילות
לטפטף. אף פעם אני לא מבין את זה. לאן האוויר נעלם. הנוזל
השקוף שוטף את שאריות הדם לתוכי. אני מרגיש תחושת קרירות נעימה
זורמת לי ליד. "כשהשטיפה תיגמר תקרא לי" האחות אומרת. ומצביע
לכיוון הזמזם. כשהאחות הולכת אני מסתכל על הטיפות במבחנה. אין
לי כוח לספור. אני מתבונן על הטיפות השקופות שנופלות ונזכר
שברדיו אמרו שבחורף הזה יהיה הרבה גשם. "בעצם אני אוהב גשם"
אני אומר לעצמי בשקט, עוצם את העיניים וחולם על עננים.