מסתובבת היא ללא מטרה,
ואין לה מקום משלה.
מחפשת מקום מנוחה אחרונה,
אך שקט ורוגע לא תמצא.
כבר שנה זה נמשך,
ואין סימן להפסקה,
ועדיין היא מלאת תקווה,
שיבוא שוב היום בו תוכל למצוא מנוחה,
להפסיק במסע שנמשך ונמשך,
וסיבה אם יש לו, זאת לא ידוע.
והזמן לו עובר, בקצב מהיר,
והיא עוברת מעיר לעיר,
מחפשת את מקומה בין החיים,
מחפשת את ביתה, את קרבת האנשים.
וללא מטרה מוגדרת מראש
וללא מקום לעצור ולנפוש,
נשמה אבודה, שהיתה כה תמימה,
מתחילה להבין את מר גורלה.
ולאט לאט, ובכל יום שעובר,
מתגבשת הבנה במוחה הקודר.
שאין מקום בין החיים,
לנשמותיהם של המתים.
עליה למצוא את מקום המנוחה,
שבו תוכל להיות רגועה.
כי רק אז, במקומה השליו, הנצחי,
יושלם מעגל ייסוריה הנוראי.
ואז, כשהכל יסתיים וימוג
אוכל לשוב ולחיות, ואשוב לאהוב. |