אני זוכר אז כשגרנו בקומה רביעית, עוד בתקופה לפני שהמציאו את
המעלית. זה היה בשכונת רסקו הקסומה. בלוקים-בלוקים, גושים של
בניינים - גטו היריקות!
זה התחיל משעמום. כשרחוב סומסום כבר נגמר, כשבשכונת חיים יוני
כבר מזמן עלה הביתה וכשאודי מקומה ראשונה ובני מהשלישית היו
"עסוקים" ולא היה להם זמן לשחק בגולות או בפורפרות,
הייתי יוצא אל המדרגות, מביט מטה, עוקב במבטי אחר המעקה השחור
המתפתל ומתחיל לירוק. מלווה ומקווה שהיריקה תגיע עד למטה ולא
תיפול על המעקה.
מדהים היה להביט בנוזל הסמיך מתעופף וצונח מטה, לעיתים נחלק
לשתי טיפות תמימות שנפרדות, אחת שהגיעה מטה והשנייה שנותרה על
המעקה. היה נחמד למצוא בה סוג של נקמה באחד השכנים שלא אהב
לראות אותנו משחקים בכדורגל, במיוחד לא בצהריים מתחת לבניין.
הנה בני קורא לי מלמטה לשחק סטנגה ואני יורד בהתלהבות שנעצרת
בנוזל סמיך ממש ליד הבית של אודי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.