בקושי הצלחתי למצוא את המצית בחושך, אבל לאחר גישושים רבים
הנחתי ידי על המכשיר המתכתי והדלקתי את הספר. החדר הואר באור
הלהבה שאחזה בו וראיתי את הדפים נצבעים בשחור ומעלים עשן. לרגע
הרגשתי כמעט רע עם עצמי, שורף ספרים כמו נאצי, אבל ההרגשה ברחה
מהר. פתחתי את החלון וזרקתי את הספר אל האספלט של החנייה
בבניין. הספר נחת בתוך שלולית ונכבה כמעט מייד.
ישבתי על אדן החלון כמה דקות, בוהה בגוש המפוחם שפעם היה
סיפורה המזעזע של סטודנטית מניו יורק שהפכה לזונה. היא מספרת
על חייה הדפוקים ומתארת בנונשלנטיות דוחה את חבריה הפתטיים.
אבא חובב דילדואים שהוא בעצם הומו מוסתר, אמא בת גילה ועוד
יצורים ניו יורקים שלא תראו אף פעם בסרטים היפים על ניו יורק
המושלגת.
הספר החליא אותי, אבל לא יכולתי להניח אותו מהידיים. יש דברים
שגורמים לך סבל אבל אתה נהנה מהם. אני לא מדבר על סקס סאדו
מאזוכיסטי, אלא על הדברים הקטנים, כמו להריח את הנאדים
המסריחים של עצמך בחדר אטום, או להרים את היד במילואים ולהריח
את בית השחי שלא ראה דיאודורנט שבוע. דברים כאלה, בנוסף לצפייה
בסרטים מחליאים וקריאת ספרים כמו זה. סבל שאתה נהנה ממנו, מן
סאדו מאזוכיזם נחמד שכזה,.הנאה פרוורטית.
סגרתי את החלון ונשכבתי במיטה, מנסה לעצום את עיניי, מבלי
להביט בתמונה שלך, שעדיין מונחת על השולחן שלי באותו מקום שבו
שמתי אותה לפני כמה שנים. לא הצלחתי ולפני שעיניי נעצמו ונפלתי
לשינה חסרת מנוחה, פרצופך הצוחק חדר למוחי, אפילו שהחושך היה
כמעט מושלם. נרדמתי עם הרגשה רעה בבטן. מן הנאה פרוורטית
שכזו.

הספר הדוחה על הזונה לא יצא לי מהראש והחלטתי לבדוק את עניין
הזנות לעומק. נכון שלא שכבתי עם מישהי שנה ולרגע קט קינן במוחי
הרעיון שאני בעצם רוצה לשבור את הצום, אבל כשהגעתי ל ''מועדון
הבריאות'' שמאחורי התחנה המרכזית הישנה, המחשבה על השנה ברחה
בריצת אמוק היסטרית.
כשנכנסתי ראיתי איש שמן עם זקן מדובלל שנראה כמעט בן 50, יושב
מאחורי דלפק מתקלף וקורא ''לאישה'' עם חיוך מגעיל על פניו.
כשראה אותי הצביע על פרגוד ישן וסימן לי להיכנס.
השתדלתי שלא לגעת בפרגוד, כי היה לו ריח חזק של זיעה וזרע,
ונכנסתי במהירות לחדר ורוד עם לונגים מכוערים על הקירות. במרכז
החדר עמדה אישה זקנה וחמש בנות בלונדיניות, כנראה רוסיות,
ולכולן מבט עצוב בעיניים. "תבחר אחת," אמרה לי האישה הזקנה.
רציתי להקיא, רצוי עליה, אבל במקום זה ברחתי משם, תוך כדי שאני
ממלמל משהו לא מובן. ניסיתי לומר ''אני מצטער על הטרחה,'' אבל
הגעתי למסקנה שההתנצלות שלי לא ממש מעניינת אותם.

בערב גלשתי באינטרנט, וחיפשתי מודעות של מכוני ליווי. החלטתי
שאם כבר אני מברר את עניין הזנות עדיף לעשות את זה באופן קצת
יותר מכובד, עד כמה שהעניין יכול להיראות כמכובד. מצאתי מודעה
של מכון ארצי, עם סניפים בירושלים, חיפה ותל אביב, והתקשרתי.
התעקשתי על בחורה ישראלית וסיכמנו על הלילה. ההורים שלי בחו"ל
ולא הייתה לי שום בעיה להזמין נערת ליווי.

"איתני מותק! מה שלומך? איך הבית? יש לך מספיק אוכל? אתה מרגיש
טוב? איך בעבודה?"
אמא שלי התקשרה אלי מאיטליה. היא סיפרה לי שהם בפירנצה, שהעיר
ממש מדהימה, שאבא נורא נהנה ושהתחנה הבאה שלהם תהיה בוונציה.
"אני כל כך מתרגשת!" היא אמרה וסיפרה לי שהם תמיד חלמו לשוט
בגונדולה ולהביט בשקיעה הוונציאנית. שאלתי אותה אם היא יודעת
למה וונציה כמעט ריקה מתושבים והיא אמרה שאין לה מושג. "תבררי
ותודיעי לי אם ונציה כל כך רומנטית," אמרתי לה.
היא אמרה בקול נעלב שאני כל הזמן שלילי ומסרה לי ד"ש מאבא.

בערך באחת בלילה האינטרקום השמיע את קולו המרגיז ובחורה אמרה
כמעט בלחישה שהיא באה בשביל הדייט. פתחתי את הדלת והלכתי
למטבח, למזוג לה כוס של דיאט פפסי.
"אני מצטער, זה כל מה שיש לי," אמרתי והיא חייכה, לוקחת את
הכוס ושותה. "זה בסדר, אני רק צריכה להרטיב טיפה את הגרון,"
היא אמרה.
היא הייתה מדהימה. הרגליים הארוכות שלה, שהתקלקלו מעט בגלל
החצאית המכוערת שלבשה, והפנים הארוכות שלה הזכירו פסלים
קלאסיים מיוון העתיקה. עמדנו בשקט, אחת מול השני, במשך כמעט
דקה, והיא התקרבה אלי באיטיות.
"איך קוראים לך?" היא שאלה.
עניתי בשקט "איתן."
"נעים להכיר אותך איתן," היא לחשה בחזרה, נושפת בעדינות על
אזני והיא כמעט צמודה אלי. הרחתי את שיערה והתפלאתי שהוא מריח
ממש טוב. ציפיתי לריח מזוהם, זול ומלוכלך. היא הנמיכה את ראשה
אל צווארי, ומשם אל בטני, עומדת עם ברכיה מכופפות, ופותחת את
רוכסן מכנסיי. תכננתי רק לדבר איתה ולא ממש לשכב איתה, אבל עד
שהמחשבה הזו עברה לי בראש, היא כבר התחילה למצוץ.

ישבתי מותש על הספה בסלון והיא לידי. "אפשר להתקלח פה?" היא
שאלה. הנהנתי עם חיוך אדיוטי והיא צחקה קלות, קמה ממקומה והחלה
ללכת אל עבר המקלחת, מהפנטת אותי עם ההליכה הסקסית שלה. "איך
קוראים לך?" שאלתי אותה, אבל היא לא ענתה. שמעתי את זרם המים,
אבל לא שמעתי את הדלת נסגרת.
נכנסתי למקלחת, נותן למים הלוהטים לשטוף את הזיעה מעלי,
וליטפתי את גבה החלק, משתהה על הקימור שלה, מעסה את ישבנה והיא
הסתובבה אלי.
"איך קוראים לך?" שאלתי שוב, והיא ענתה לי בשקט "ישראלה."
הבטתי בה כמעט המום ושאלתי "זה באמת השם שלך? את לא עובדת
עלי?"
עיניה הגדולות הביטו בי בחזרה והיא ענתה שכן, זהו שמה האמיתי.
התחלתי לנשק את החזה שלה, מתרגש מהעובדה שהשקע הסקסי שבין
הצוואר לחזה הנשי, אותו שקע שאף פעם לא זכרתי את שמו, בולט
אצלה.
הרמתי את רגלה וחדרתי אליה במהירות, היא כורכת את רגליה סביב
מותני וגונחת.
"באמת קוראים לך ישראלה?" שאלתי שוב, תוך כדי נשימות קטועות.
"כן, כן," היא אמרה ולא הצלחתי להבין אם היא עונה לי או שהיא
נהנית, שלא כמו בזיון הקודם שבו היא השמיעה קולות של סרט
פורנו.
אחרי שגמרנו המשכנו לשבת במקלחת, מתחת לזרם המים החמים, היא
מכורבלת בין זרועותיי ורגליה מפושקות, כך שהזרע יישטף.

"יש לך מזל שיש לי מסמכים שמוכיחים שאני בריאה לחלוטין," היא
אמרה, כשהיא שמה את אחת החולצות שלי. הרמתי את עצמי, נשען על
הקיר של החדר שלי, ושאלתי אותה למה.
"כי אני אף פעם לא מזדיינת בלי קונדום," היא אמרה וצחקנו.
"גם אני," אמרתי והיא נשכבה על המיטה, מביטה לתקרה. נשכבתי
לידה. מרלון ברנדו השקיף עלינו מלמעלה.
"אני חולה על הסרט הזה," היא אמרה על הפוסטר של ''אפוקליפסה
עכשיו''.
"למה את עושה את מה שאת עושה?" שאלתי אותה והיא הסיטה את ראשה
ממני, משאירה לי את שיערה הרטוב.
"סיפור ארוך," היא אמרה בשקט.
"ולא חשבת אף פעם על לעזוב את המקצוע?" המשכתי לשאול והיא לא
ענתה.
"מי זאת ישראלה?" היא שאלה.
"את," עניתי וניסיתי לחייך.
"די, נו. תהיה רציני," היא אמרה והביטה בי. נשענתי על המרפק,
והבטתי עליה מלמעלה.
"אני שאלתי קודם," אמרתי והיא נאנחה.
"אני לא יכולה פשוט לקום וללכת... ברגע שאתה בפנים, אז אתה
בפנים... ועוד כשיש לי סידור נוח עם המשרד הזה ואין לי יותר
מאחד בלילה. הכסף טוב, התנאים נוחים. אין לי ברירה," היא אמרה
וקולה נחנק קמעה, כאילו היא רוצה לבכות.
"ואין לך שום שאיפות לעזוב, שום רצון לחיים יותר טובים?"
שאלתי.
"מה, אתה מתכוון לאיזה אביר שיסחף אותי על סוס לבן?" היא אמרה
וגיחכה.
"כן, גם זה משהו," צחקתי והיא חייכה חיוך מקסים.
"בארץ, זה מקסימום צפונבון על ווספה, ואין לי כוח להתחיל מערכת
יחסים, בעיקר שיש לי עבר מעניין במיוחד," היא אמרה וקולה חזר
להישמע עצוב, ואז היא הביטה בתמונה שלך, שעמדה בגאון על
השולחן. "זאת ישראלה?" היא שאלה והתיישבתי, בוהה בתמונה.
"כן," אמרתי בלחש.
"היא יפהפיה," היא אמרה ולנגד עיניי התמונה קיבלה חיים ועומק
והפכה לתלת מימדית. ראשך נע בתנועה חלקה מצד לצד ואת מחייכת את
החיוך המדהים שלך, מסדרת את המשקפיים שלך על האף וצוחקת. בראשי
צחוקך הדהד וירד במהירות אל הבטן, מחולל בתוכי כאב אכזרי.
"מה קרה לה?" היא שאלה והכאב התחזק. לא עניתי וקיוויתי שהכאב
ייעלם, אבל הוא התחזק כשהיא שאלה "היא נפטרה או משהו?"
"לא," עניתי והכאב הפך עמום לפתע, "היא פשוט לא אוהבת אותי
יותר," המשכתי והכאב נעלם.

המשכנו לשכב מחובקים, מביטים במרלון ברנדו המאשים אותנו בכל
תחלואות העולם והיא מלמלה מדי פעם בקול צרוד את מילותיו של
ברנדו "האימה, האימה," וצחקנו בכל פעם מחדש.
"הלוואי והיה לי משהו יפה כמו שלך יש," היא אמרה לאחר שתיקה
רצה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי והיא התיישבה עלי, נותנת לי לעסות את
ירכיה בעדינות.
"אהבה," היא אמרה.
ידי פסקו ממלאכת העיסוי. "את באמת חושבת שמה יש לי זה אהבה
כזאת קסומה?" שאלתי, כמעט בכעס.
עובדה שאתה נשמע כל כך מאוהב כשאתה מדבר עליה... זה יותר ממה
שיש לי."
"תאמיני לי, אין שום דבר יפה באהבה שלי אליה," אמרתי ועיניי
נחו שוב על תמונתך. חשבתי על ההורים שלי בוונציה. עיר מתרוקנת
מתושבים, מכיוון שהמים מאיימים להציף את הבתים, ובקומות
התחתונות קר כל כך בגלל המים שאי אפשר לחיות שם בכלל. עיר
רפאים. רומנטיקה מזויפת. "זה כמו להיות סאדו מאזוכיסט," המשכתי
והיא חייכה בהבנה.
"אתה רואה, יש לנו משהו משותף," היא אמרה בשקט ונשקה לי על
מצחי ברוך.
"מה זה?" שאלתי.
"ההנאה הפרוורטית ממשהו שאנחנו לא יכולים להפסיק אותו," היא
לחשה.

כשהיא התלבשה ואני מתבונן בה בהנאה, הרגשתי רע. אני צריך לשלם
לה על אחד הלילות היפים בחיי.
ליוויתי אותה לדלת, שואל אותה בקול מבויש אם היא לקחה את הכסף
שהיה מונח על השולחן והיא הסתובבה, אחזה בידי וחייכה.
"אל תדאג לי," היא אמרה וחייכה.
"אני אחזיק לך את האור," אמרתי והיא נעלמה בסכך המדרגות.
ישבתי בסלון וראיתי סרט אדיוטי על שואה עולמית והתחממות
גלובלית. השחקנים היו גרועים, המוזיקה מסונתזת ומונוטונית, אבל
כששני הגיבורים, גבר ואישה, התעוררו למגע הגשם שהציל את העולם
מברביקיו אכזרי והתחילו לצחוק באושר, הרגשתי חנוק. כשהם
התנשקו, כאילו בלהט ובאהבה, התחלתי לבכות.

ישבתי על אדן החלון, מביט בזריחה ועישנתי באיטיות. מדי פעם
שלחתי מבט אל השלולית שאליה השלכתי את הספר הדוחה וראיתי את
תמונתך הקרועה, מפוזרת במים המלוכלכים. בידי אחזתי את החלק
האחרון של התמונה שקרעתי והוא היה החלק של עינייך. השלכתי אותו
והוא נחת על המים, מתחיל לצוף בשלווה.
כשנכנסתי למיטה הבטתי באינסטינקט אל השולחן, כאילו מחכה לראות
את תמונתך, שחלקיה מעטרים עכשיו את השלולית המזוהמת. חייכתי
כשלא ראיתי את דיוקנך.
בדיוק לפני שעצמתי את עיניי וצללתי אל השינה הטובה ביותר
שהייתה לי מזה שנים, ראיתי בזווית עיניי את חבילת השטרות
שישראלה לא לקחה.