הערב, טרפתי את נפשי.
הקלפים חולקו מזמן, הגיע השעה לטרוף גם אותם.
לא ניתן להיות מרוצים מן הכל ולא ניתן להיות מרוצים כל הזמן,
זו סוג של קלישאה, אך לעיתים אין לי ברירה.
אינני מרוצים מן הקלפים שלי, זהו הדבר הודאי היחיד.
הגלים התנפצו על החוף, פינה של יופי מול חלוני.
אספתי אבנים מלוא החופן ומילאתי בכיסיי.
נפשי חבוטה ומיוסרת, נטרפת, מתנפצת על חלונות ביתי.
הקונפליקט! השלווה המשתררת מן הים הכחול והעמוק, היופי העולה,
אל מול נפשי חסרת הרוגע, מצולקת ובוכייה.
אסיים את מכתבי זה, ואפתח את דלתי.
אהנה מן משב הרוח שידגדג את אפי,
אצעד אט-אט, כל צעד שקול ומדוד,
אעצום את עיניי ואמשיך לצעוד, ממתין, מצפה,
גפיי קשורות, לא הותרתי בפניי ברירה,
בקרוב יתאחד גופי עם נפשי,
המנווטת כבר נצח כעיוור בלב ים,
איש לא ניגש להצילני אז,
איש לא יצילני כעת.

ב' בכסלו.