כזמר על משי, זרם ידיו.
בשאת זוג כפיו את רונו הנשגב.
צנועה הלכתו נשגבות מידותיו,
חסר צבע שיחו, רבים הם גווניו.

בפתחו פיו, הקשב הגיע,
כמי האגם, ישקוט אך יפתיע.
לא יכאיב כסכין, אף אם יפגע כקליע.
חם כליל קיץ, קר כשחר מפציע.

לעצמו התשובה לעולם לא יאמר,
אף בהמציאו לאחרים את המתוק מן המר,
פן ייטוש את עכשיו, יעבר למחר.
בהמירו את הרגע לעתיד ועבר.

לא יחפוץ בסגידה כשייוודע לו שאל הוא.
נשמת אשתו היפה בנשים.