"אתה אידיוט", "למה?" שאלתי והיא הפנתה לי את הראש. עוד הספקתי
לראות דימעה גנובה מתחילה לבצבץ מעינה השמאלית. מה אני יודע מה
היא רוצה ממני? תמיד היא הייתה מוזרה כזאת.. מרוחקת, מדברת על
דברים שברומו של עולם, דברים כאלה שגם אחרי שאתה מגייס את כל
האייקיו שלך אתה לא תמיד מבין. אז עכשיו.. פתאום היא נהיית לי
רגישה, עושה פוזות, למה מה קרה? תמיד הייתי שק החבטות שלה, כל
פעם כשהיא היית עצבנית היא היית באה אלי, היא ידעה שיש לי לב
טוב, הכלבה.
אז נכון, הזדיינו מידי פעם, וגם אז היא עשתה את עצמה עושה לי
טובה, אבל לא היה אכפת לי, זה סיפק לי תירוץ לא לזרוק אותה מכל
המדרגות.
אז עכשיו, בלילה מעונן וקר היא מדברת איתי על התאבדויות ועל
כמה שרע לה, ונכון, אני לא מתרגש מהשטויות שלה, כבר שמעתי הרבה
זבל שיצא לה מהפה, אבל עכשיו היא משחקת אותה נפגעת. אידיוט היא
קראה לי. האמת היא שהיא די עולה לי על העצבים בזמן האחרון,
יאללה תתאבדי, כלבה, אבל מה את רוצה ממני? שאלתי את עצמי..
"למה? אתה עוד שואל למה?" "כן".. אהממ אני מודה שהייתי יכול
למצוא תשובה מעט יותר טובה, אבל מזמן אני כבר לא מתאמץ.
היא פתחה את תא הכפפות והציאה טישיו, נגבה את הדמעות ונשענה
עלי, "מה את עושה? את נורמאלית? תרדי ממני עוד נעשה תאונה
בגללך" היא צחקה, לא צחוק אמיתי, צחוק כזה בלי גיל ואמרה לי
"לא, לא סע בזהירות יש לי תכניות אחרות". בטח שהיו לה תכניות,
לא סתם היא זרקה לי בטנדר איזה ארגז עץ ענק, אבל אני כבר ממזמן
הפסקתי לשאול שאלות ולנסות להבין.
"טוב, לאן נוסעים אבל?" שאלתי, "לבית מרקחת תורן" "למה?" "אולי
תפסיק לשאול שאלות מפסח", עכשיו אתם מבינים למה הפסקתי לשאול?
"קח" היא דחפה לי מירשם רופא ביד "זה של סבא שלי, תביא מה
שכתוב שם", החנתי את הטנדר, התחיל לרדת גשם, ירדתי מהרכב ורצתי
לעבר בית המרקחת. היו שם איזה שני אנשים זקנים, נראים חברה
קבועים שם, אז אני מחכה בתור ומעיף מבט למירשם "ברוצין" כתוב
שם.
אההממ.. אני מנסה להזכר, איפה שמעתי את השם הזה, אהה, בשיעור
ביולוגיה, פעם, זה איזשהו רעל אם אינני טועה. נו? באמת, מה היא
חושבת שאני אניח לה לבלוע רעל? "גלולות שינה" חיכיתי דקה
"בבקשה אדוני, 42 שקל". שילמתי ויצאתי, בדרך עוד הספקתי לקלף
את המדבקה שעל הבקבוק. "בבקשה" נתתי לה את הבקבוק והנעתי. "אתה
יודע מה זה?" "לא" שיקרתי "זה רעל" "מה??, למה את צריכה רעל?"
היתממתי ועוד לפני שסיימתי את המשפט היא לקחה כדור ובלעה.
עשיתי עצמי נרעש ונרגש, והיא, רק חייכה ובכתה. "סע ליער"
"למה?"
"אתה אוהב אותי?" "אני לא יכול לחיות בלעדייך" שוב היא חייכה
"מצויין, אז אני אחכה לך. סע ליער, ואחרי שאמות תכניס אותי
לארגז ותקבור אותי, ככה אני רוצה" "בחיי שאת דפוקה, אני עף
לבית חולים עכשיו" "לא אתה לא" היא הוציאה אקדח, "אחרי שאמות
יאשימו אותך ברצח, אז לטובתך תקבור אותי וזהו, או ששנינו
הולכים, אני עם כדור רעל ואתה עם כדור אקדח". נסעתי ליער, היא
כיוונה אותי למקום שהיה בו כבר בור עמוק עמוק, איך שהגעתי היא
כבר הייתה במצב שינה חזקה. חייכתי, טוב, את בקשתה האחרונה אני
אמלא, ולבי התמלא עצב כאשר השכבתי אותה בעדינות בארגז ונעלתי
אותו מבחוץ. בזמן שכיסיתי את הבור כבר לא התאפקתי והתחלתי
לבכות, בכיתי הרבה. נכנסתי לטנדר שלי, הנעתי ונסעתי הבייתה,
באמת כאב לי, אהבתי אותה ופשוט לא יכולתי להגיד לה לא. אמרתי
לכם שיש לי לב טוב.
רק דבר אחד ציער אותי באופן מיוחד.. שאני לא אוכל לראות את
הבעת פניה כשתתעורר.