אבא ביקש ממני שאבוא איתו. לא רציתי, אבל הלכתי.
לסבא יש היום יום הולדת שמונים, ומי אני שלא אכבד אותו בבואי
אחרי שכל חיי הוא כיבד אותי. אני בכלל לא מכירה אותו. כל מה
שאני יודעת זה שמאז שהיינו קטנים, יש לו בשבילנו סלסלה אדומה
עם חריצים בחצר, מלאה בכדורי טניס שהצהיבו עם השנים. כל מה
שאני יודעת זה שכשאבא היה קטן והיה נוגע בקרפיונים שסבא היה
מביא מהשוק ושם בתוך אמבטיה מלאה במים, סבא היה כועס ו"מפליק"
לו... כל מה שאני יודעת זה שאבא אוהב את סבא מאוד, למרות
שכששואלים אותו הוא מעקם את האף.
בדרך לשם, ראיתי על אבא שמשהו מטריד אותו... הפנים שלו היו כל
כך רציניות, כאילו הראש מתאמץ לחשוב על משהו שהלב לא יכול
לסבול.
יצאנו מהמכונית,עלינו במעלית - כל אחד והמחשבות שלו. הגענו
לדלת הכניסה שאותו עציץ מלווה אותה כבר מאז שאני זוכרת את
עצמי. שום דבר לא השתנה מאז שהיתי שם בפעם האחרונה...
נכנסנו פנימה. קבלת פנים מאולצת ליוותה את הכניסה שלנו. כל
האורחים בסלון נהמו "שלום" אחד ארוך, כאילו אלה הן הוראות
הבמאי. אבל לא דודה שלי. אליה יש בי עדיין ניצוץ של חיבה. נתתי
לה חיבוק גדול וחיוך ש מבוכה.
נישקתי את סבא, ומתוך נימוס גם את סבתא - שמבטלת את האמרה
הידועה "כשמה כן היא". לכל השאר חילקתי חיוכים מזויפים של
"שלום"... אבל לא יותר מידיי.
התמקמתי לי צמוד לאבא על ספת העור החורקת,ומחשבה אחת ויחידה לא
יצאה לי מהראש-כמה מזל רע צריך להיות לך כדי שתהיה לך כזו
משפחה? אני יודעת שהרבה - לפחות כך זה נראה.
"אבל למה להעכיר לעצמי את האווירה? באנו לחגוג יום הולדת..."
ניסיתי לגרש את המחשבה בכוח.
ישבנו לשולחן, אכלנו וסוף סוף הגיע חלק הברכות הנדוש.אבא כרגיל
שתק, למרות שלפעמים הוא אוהב את כל צומת הלב שמופנית אליו כאשר
הוא מדבר... במקומו נאמו כל אחיו, וסגרה את חלק הברכות האחות
הגדולה. אבל הפעם משהו היה שונה. הדברים שאמרה מרגשים,אנושיים
- מה שלא מאפיין את אותה משפחה.
העיניים של אבא נזכרו, יחד עם הדברים שנאמרו, בעבר הרחוק.
העיניים של אבא התמלאו דמעות של עצב.הוא לא יכל לשלוט עליהן
והן זלגו ולאט מילאו את כל לחייו שכבר החלו להתקמט עם השנים.
אני התבוננתי בשקט, כשמבפנים ההלם שהכה בי נמהל בעצב ששתול בי
עמוק עמוק ומשתלט עליי כל פעם מחדש.
מה קורה כאן? אבא אף פעם לא בוכה. אבא צוחק על כל מה קורה לו
בחיים וממשיך הלאה. אבל לא הפעם.
יום ההולדת של סבא הפך מחגיגת שמונים שנה של חיים, להכנה למוות
הקרב... מצחיק איך כל דבר מתקשר בסוף למוות.
האווירה העכירה והכבידה על כולם. או שאולי רק עליי. הייתה זו
הפעם הראשונה שראיתי על אבא מה הוא מרגיש באמת. פעם ראשונה כאב
לי עם אבא, ולא על אבא.
מזגתי לו תה לכוס, פרסתי חתיכת עוגה והנחתי לפניו. "את רוצה
שנלך?" שאל.
"לא ,אני דווקא ממש נהנית. אחלה מסיבה, לא?"
אבא חייך חיוך עצוב שהבהיר לי שהמסיבה הזו לא אחת מהטובות שהיה
בהן באחרונה, ושהוא יודע שזה אותו הדבר לגביי.
שתקתי לרגע...
"אבא, תשתה את התה... ונלך."