השפלתי חוצה יבשות,
היא חוצה אגמים וערים,
השפלתי חוצה את עינייך הקרות, כשאני יורק בפנייך,
השפלתי חוצה את ליבי אם היה שם, היא חוצה את עורקיי אם זרם
בהם דבר פרט לזעם,
אני חציתי את הים של ההשפלה. לא אגיע מכאן נמוך יותר. פרט לכך
שפנייך משפיעים עליי שוב. הנה.
ואז אגיע נמוך יותר, תווי הפנים המקריים, אלה המשפילים אותי,
מי יכול לצחוק לכך יותר ממני?

אני יורק לים ההשפלה הזה. אני מוכן לבכות לתוכו,
שפלותי חוצה אגמים וערים, חלום רע הוא זה. ואני מתעורר לאחד
גרוע ממנו. השפלה היא בזכותי. שפלת ההר, אל תקרת החדר היא
צונחת,

אני בוער בשנאתי אלייך, לו היית בוערת ממש. אני חוצה כל גבול
בהשפלתי לדמעות, אין לי חפץ באהבתך, אני אומר לי. אני חוצה כל
נהר בהשפלת-הדמעות-הזאת-שתהא- מכאן-ועד-בלי-די, אני מוכן לרצחך
כעת, שנאתי, איננה יודעת גבולות,

אני מוכן לחנוק -את-עצמי, מאהבה מטורפת זו. כל דבר אחר הוא
קליפה של בחילה, כל דבר אחר הוא שטות, השפלתי חוצה יבשות,היא
חוצה, אותי בירקי לאגמים וערים, אין דבר העומד בפניי, השפלתי
חוצה גבולות, מי היה מאמין שאתאהב בסוג הגרוע ביותר של יופי,
בזוג צמיגים מטונפים.

השפלתי איננה יודעת מרגוע.