אם אדע שסופי קרב...
אם אדע שלא אוכל להתמודד עם המסע הכבד והמכשיל
אותי אדמה לשתיל...
פרחיו יהיו סגול כשקיעה צעירה
עליו ירוק כגן עדן
וגבעוליו ארוכים כחבל
אשב לי בתוך עדנית פרחונית עם קצת סדקים יבשים
אדליק לי נר לימים הקודמים
ואצעק למרומים, שכולם יבואו לראות איזה יפה ומפותח אני...
אך מוגן כטבע אני ולנגוע בי זה אסור האסורים...
אם ארשה לעצמי להשתחרר מכבלי השורשים המסובכים והארוכים
אצא לחופשי ואצעק מי אני
ומי אני אמור להיות...
אך פתאום משחיר משחור מאור עייני, ולא רואה אני את שביל הדרך
ערפל דמיוני ממלא את גופי
עייני משחירות ומשתנות
מתהפכות ולא מבינות
הרי אני זה שנתתי לעצמי להמריא ולעוף מפה...
אך מאוחר מדי... כבר מאוחר...
זקן אני ושתיל עלוב ורקוב מבפנים
לא יכול לזוז אף מטר
וחושק בכל ליבי להמריא לקילומטר
אך מאוחר מדי... כבר מאוחר...
אני תקוע פה עד מחר
וממחר... לעד... לעד...
יושב אני דכאוני ולבדי
מחפש את האני האמיתי
מחשבות ללא מוצא
נודדות להן אל הלא נודע...
מי ידע?
מי ידע? |