בסמטאות של ירושלים
עוברת מפה לאוזן השמועה
שאני בא אלייך:
כמו משיח מוזר, רכוב על אוטו יפני ירקרק ונושן
הבא בשעריה של מלכת היופי מוכת היגון
המסרבת להזדקן הזאת,
עוד אני מטפס בקסטל
והמשוריינים כלוחשים איש לחברו,
בליווי קריצה,
"היא עדיין לא יודעת את זה, הג'ינג'ית,  אבל
כשהיא תתעורר מחר בבוקר היא תהיה
קצת הרבה-פחות תמימה"
ומצחקקים, בטח שהם מצחקקים:
האורנים, מחטניים כהרגלם, ענף לפה להסתיר את חיוכם,
מאז נערות הפלמ"ח במכנסוני חאקי הם לא ראו
חדווה כזאת בין גבר מסוקס
לנערה רכה, חוץ מזה שגם להם כבר נמאס להיות מוזכרים
רק בהקשר של
טרגדיות לאומיות ואתוסים של שקיעה בבין ערביים
ושריפות ענק.
אויר הפסגות צח ומתוק ודגול מרבבה -
זה יום מושלם:
וכדי שלא לעשות לעצמי עין הרע,
שיצליח הכל,
כשהאוטו מתחמם -
"ס'אמק, איזה עולם"
וגם
אואה אואה אואה
למה ומדוע
עצובים שיריי כולם.