ולפעמים אני חושבת אם למישהו באמת יהיה אכפת אם אני אמות, אבל
אי אפשר לחשוב כזה דבר בקול רם, כי אז כולם יעטו את פניהם
הצבועות ביותר ויגידו:
"איך את מדברת?! איזו מין שאלה היא זו? אני לא רוצה שתמותי!"
כי הצביעות כבר אפפה אותי מכל מקום וכבר לא לוקח זמן להבחין.
מפתחים מיומנות. מחפשים מניעים נסתרים בכל מעשה של כל אדם.

האם זו דרך בריאה לחיות? אינני יודעת. אך לפחות כך חיים בלי
הפתעות לא נעימות כאלו ואחרות. צופים מהלכים של אנשים מסוימים,
אנשים שחושבים שהם כה מתוחכמים, אנשים שלא יודעים בעצם שאותם
כבר קלטתי מזמן, שהמסיכה שלהם נפלה אי שם בעבר ומשום מה אני
היחידה שהבחינה במתרחש וראתה את פרצופם האמיתי של אותם אנשים;
פרצופם האכזר, המאיים, המכיש, המרביץ, השורט,
הצורב.

ולפעמים אני חושבת אם מישהו בכלל ישים לב אם אני אמות? בוודאי,
אחרת למי נמרר את החיים... ?