ברחוב הנביאים גדל הדקל הכי מגניב בתל-אביב. ולא סתם ברחוב
הנביאים, אלא ברחוב הנביאים מספר ארבע. סתם בניין תל אביבי בן
שלושים או ארבעים שנה, מי יודע. קופסת בטון אפורה, שעולים לחצר
שלה מהרחוב בכמה מדרגות לא מאוד מיוחדות. שביל קצר מוביל
מהמדרגות אל הבניין עצמו, ועובר ליד חצר פנימית שכזו. הבית
בנוי מסביב לחצר הזו, שהיא בעצם פיר בלב הבניין, ויש כניסה אחת
אליה מהחצר הקדמית, כניסה שחסומה בסורגי ברזל אליהם צמודים
השעונים של המים. בעצם, הכינוי "חצר פנימית" הוא קצת יומרני.
זו יותר רחבה שמזכירה חצר טיולים של בית כלא, רק קטנה יותר -
קצת שמש נכנסת, לפעמים, מהחלק העליון של הפיר והקרקע מכוסה
כולה בחול. אבל, וזה כבר לא קורה בחצרות טיולים של בתי כלא,
בדיוק במרכז הרחבה הזו גדל דקל. ולא סתם דקל, אלא דקל גבוה
מאוד, שמצליח להוציא את צמרתו מבעד לפיר ולגעת בשמש, חמש או שש
קומות מעל הקרקע. אני חושב שזו וושינגטוניה, בגלל הגובה ובגלל
הגזע הצר והחלק, אבל אני נהנה יותר לחשוב שזה סתם דקל סטנדרטי
ולא ייחודי, שנשתל ברחבה פנימית סטנדרטית ולא ייחודית של בניין
תל אביבי סטנדרטי ולא ייחודי (ועל תל אביב אני כבר לא אגיד
שהיא סטנדרטית ולא ייחודית). והדקל הזה, סתמי ככל שיהיה, החליט
בוקר בהיר אחד שהוא שואף ליותר. הוא לא יסתפק בארבעת הקירות
החומים-אפורים שביניהם הוא נכלא. הוא רוצה לריבוע שלמעלה, זה
שלפעמים כחול, לפעמים אפור ולפעמים כמעט שחור. אז הדקל פשוט
צמח וצמח לו, בניגוד לכל מה שוועד הבית של הבניין האפור והסתמי
הסטנדרטי וחסר הייחוד שברחוב הנביאים מספר ארבע בתל אביב ציפה
ממנו כשהוא החליט לשתול אותו שם.

את הדקל הכי מגניב בתל אביב גיליתי ממש במקרה. אני כבר לא זוכר
למה הלכתי מדיזנגוף סנטר לגן העיר, אבל אני זוכר שהחלטתי שיש
לי זמן, ושבגלל שרחוב קינג ג'ורג' הוא פשוט רחוב משעמם, שלא
לומר קצת מכוער, אני אעשה סיבוב קטן ואלך דרך שדרות ח"ן. למה
לא עליתי ברחוב דיזנגוף עד היכל התרבות אני גם כבר לא זוכר,
אבל התוצאה הייתה שבמקום פניתי ימינה מקינג ג'ורג' לרחוב
הנביאים. כשעברתי ליד בית מספר ארבע, במקרה הבטתי פנימה,
וראיתי, מעל המדרגות הלא מיוחדות ודרך סורגי הברזל משהו שנראה
לי כמו חלקו התחתון של גזע של דקל. הייתי בטוח שאני מדמיין
ושכנראה אני רואה צינור כלשהו שצמוד לקיר הפנימי של הפיר,
ובגלל איזה משחק של האור אני חושב שזה גזע. טיפסתי במעלה
המדרגות, הלכתי על השביל, התקרבתי לסורגי הברזל והסתכלתי
פנימה. בו ברגע הבנתי שזכיתי לראות את הדקל הכי מגניב בתל
אביב, דקל שמאפיל בקלות על הדקל המיתולוגי שבקצה סמטה אלמונית
(או סמטה פלמונית, אני תמיד מתבלבל). הדקל הזה לא היה סתם שתול
שם. היה לו אופי, הוא סיפר סיפור. הוא לא עוד עץ שמישהו נטע
באיזה רחוב ונתן לו מספיק מים וזבל ושמש ואוויר. זה עץ שדואג
לעצמו.

אני לא יודע אם אי שם במרתפי מחלקת הגינון של עיריית תל אביב
מתחבאת לה סטטיסטיקה רשמית על העצים השתולים בתל אביב, ואם
רשום שם מספרם של הדקלים בעיר. אבל, גם ללא סטטיסטיקה כזו, אני
חושב שאפשר לנחש, במידה גבוהה של סבירות וביטחון, שיש בתל אביב
כמה מאות עצי דקל מזנים שונים, אם לא כמה אלפים. כמה מהם באמת
מצליחים להיחרט בזיכרון? כמה מהם אדם באמת מכיר? כלומר, הדקל
הכי מגניב בתל אביב הוא מיוחד כפליים - לא רק שהוא הדקל הכי
מגניב בתל אביב, הוא גם הדקל היחיד כמעט שהצליח להשאיר חותם,
להותיר רושם כלשהו. שאר הדקלים בתל אביב (אולי חוץ מאותו דקל
בקצה סמטה אלמונית, שזכה למעמד סלבריטאי-משהו, עד כמה שעצים
יכולים להיות סלבריטאים) באים והולכים. ראית אחד - ראית את
כולם ולכן אין טעם שבכלל תנסה לזכור אותם. אבל מבין כל אותם
מאות הדקלים, אחד אני זוכר, מלבד הדקל הסלבריטאי של סמטה
אלמונית (והוא אכן סלבריטאי - אפילו לסיפור הזה, שהוא לא
סיפורו, הוא מצליח להכניס את עצמו הרבה יותר ממה שהמספר
התכוון), רק אחד והוא לכאורה רק עוד דקל סתמי שוועד בית רגיל
שתל בחצר הבניין, כי גברת קוגן מקומה שלישית אמרה שצריך לשים
משהו קצת ירוק וחי ברחבה הפנימית המדכאת הזו, ליד השעונים של
המים.

את הדקל הכי מגניב בתל אביב אני הולך לבקר פעם בכמה שבועות או
חודשים, רק כדי לראות אותו. דברים מגניבים נוטים לאבד את
התכונה המגניבה שלהם כשהם באים בתדירות גבוהה מדי. המגניבות
היא פונקציה של נדירות. לכן אני לא קופץ לבקר אותו כל פעם שאני
עובר בסביבה, למרות הפיתוי הגדול לעשות את זה. אני גם חושב
שלדקל הכי מגניב בתל אביב מגיע שאני לא אקפוץ לבקר אותו רק כי
הייתי בסביבה. כשאני מבקר אותו, זה בגלל שהחלטתי שעכשיו אני
הולך את כל הדרך אל רחוב הנביאים מספר ארבע בתל אביב, ובודק מה
שלומו. אני עולה במדרגות, הולך על השביל, כורע לישיבה צופית
ונצמד לסורגי הברזל, כי רק כך אפשר להסתכל על הדקל בזווית
שתאפשר לראות את כולו, מן הגזע ועד לצמרת שעל רקע ריבוע השמיים
- סתם עמידה ליד סורגי הברזל תחשוף למתבונן רק את חציו התחתון
של הגזע. חשוב לי לראות שהדקל הכי מגניב בתל אביב עדיין מצליח
להגיע לשמיים. כל זמן שאני רואה רק את חציו התחתון של הגזע,
אין לי מנוס מהחשש שאולי התנאים הקשים הכריעו אותו, והוא הפסיק
לנסות ולהוציא חלק עליון של צמרת לאור ולאוויר. אבל אז, כשאני
מתכופף ומסתכל למעלה מבעד לסורגי הברזל, ורואה שעולם כמנהגו
נוהג, מצב הרוח שלי משתפר באופן בלתי מוסבר. באתי, ראיתי ואחרי
שלושים שניות הלכתי, הרבה יותר רגוע ושמח ממה שהייתי קודם
לכן.

הסיפור הזה, שהוא החומר ממנו עשויות מטאפורות ואלגוריות,
שכנראה עשוי בעצמו מלא מעט אלגוריות ומטאפורות במין מעגל שוטה
שכזה, הוא סיפור נכון. הדקל באמת קיים והוא באמת שתול באותה
רחבה פנימית שברחוב הנביאים מספר ארבע בתל אביב. אני באמת הלך
לבקר אותו מתוך כוונה מלאה כל כמה שבועות או חודשים. יכול
להיות שזה באמת דקל שלא נועד לגדולות שכאלה ורק האילוץ הפיזי
של חוסר בשמש ואוויר גרם לו לגדול לגבהים שהוא אינו יכול להגיע
אליהם. מצד שני, יכול להיות שזו באמת וושינגטוניה, או זן דקלים
אחר גבוה מטבעו, ששתולה שם ברחבה. יכול להיות אפילו שאני חוטא
לוועד הבית של רחוב הנביאים מספר ארבע שבתל אביב, ששתל את הדקל
הזה שם בכוונה, כדי לתת איזשהו ייחוד לבניין הסתמי והסטנדרטי,
שכמוהו יש עוד עשרות ומאות בתל אביב. אבל אני, נוח לי ונעים לי
יותר להסתכל על הדקל הזה כעל הדקל הכי מגניב, הדקל הכי אנושי,
בתל אביב.