היא רצה אל  חדר האמבטיה. זה שורף לה בעיניים והיא לא מסוגלת
עוד להחזיק. הוא שם, בחדר שלהם, אורז את הבגדים ועומד ללכת.
הוא רוצה להתגרש והיא לא תראה אותו יותר.
מה יוותר בסופו של דבר מהיחסים ביניהם מלבד תמונות של אנשים
מחייכים, הריח שלו בחדר ועוד מספר פריטים שלו שישאיר בבית? מה
יוותר מלבד הזכרונות הטובים והרעים, מכל מה שחוו יחד?
כלום. עוד כמה זמן, הכל יימוג לאיטו מבלי שאף תחוש בכך.
הוא יבנה את החיים שלו עם אישה אחרת, יהיו לו ילדים ועד מהרה
ישכח שאי פעם היה נשוי לה למשך חמש שנים תמימות.
היא? לא יוותר ממנה דבר. רק היא ופורד החתול. היא תזקין ותמות
בודדה בכורסתה מול הטלביזיה בשמיכת פליז מתפוררת כשפורד מצונף
לרגליה.
היא טורקת את הדלת אחריה ונועלת פעמיים. מנסה למחוק את העובדה
שהוא שם, ממשי, אבל תכף לא יהיה בהישג ידיה. תכף ישאר בחדרם רק
חלל ריק. חלל ריק בבית, בחדר השינה, בארון הבגדים המשותף,
במיטה, בלב...
אל תבכי, בבקשה, רק אל תבכי..., היא ממלמלת ויושבת על מושב
האסלה ההפוך המרופד בפרווה ורודה וקיטשית.
תחזרו למקומכן! היא מנסה לפקוד על הדמעות.
היא כל כך רוצה לבכות, אבל היא לא מסוגלת. לא יכולה. נכון יותר
לומר - לא יכולה להרשות לעצמה.
הבכי כבר לא רצון, אלא צורך פנימי עבורה. צורך לא ממומש שגם
אסור שיתממש אף פעם, צורך שבוער בתוכה כמו הצורך לאכול, לשתות,
לנשום, להיות נאהב...
למה היא היחידה מכל ברי התמותה בעולם שאינה מסוגלת לבכות?
למה היא נענשה בכך שנמנע ממנה הצורך האנושי הבסיסי ביותר -
לבטא את הכאב הפנימי בבכי?!
וזה עולה מתוכה, מתחתית הבטן והיא נושכת את השפה ונעמדת, כבר
טיפות דם מתחילות לטפטף לתוך פיה. היא קופצת אגרופיה ומרגישה
את טעם הדם בפיה.
זה יוצא... זה יוצא בלי שליטה בכלל...
הדמעות מתחילות לטפטף מזווית העיניים ולהרטיב את הלחיים.
והנה היא מרגישה את הצריבה הזאת על העור, איך הוא מתחיל להתחמם
ולהאדים ופתאום היא רואה טיפת דם זולגת מהסנטר אל הגופיה
הפשוטה שאיתה היא נוהגת לישון.
היא צועדת בכבדות אל מול המראה, דם מטפטף על הרצפה משל עורה
במחזור נשי, עומדת כפופה מעל הכיור ורואה איך הדם מטפטף אליו,
ארגמני, כמעט שחור.
היא מביטה אל הראי, רואה את ההשתקפות המפחידה שלה: שיער שחור
כעורב פרוע, אף קטן זקור ופה קמוץ עם שיניים הנושכות את השפה
התחתונה. העיניים הכהות עם קורטוב הסגול זגוגיות במבטן, אך
לחות קמעה מהדמעות.
הדמעות שפורצות ללא שליטה מתוות דרכן על הלחיים האדומות ברקע
העור החיוור כדונג בשביל כואב ושורף הנראה כשבילי כוויה.
זה צורב, זה כל כך כואב...
כל כך הרבה זמן היא לא בכתה. הפעם האחרונה קרתה דווקא לא מזמן
וזה כאב בדיוק כמו עכשיו. בעצם, ישב על לבה שק כאב כה גדול
ועמוס, עד כי ברז הדמעות שלה נפתח ואיתו גם הכאב מקהה ומחדד
החושים לחליפין.
לא, זה הרבה יותר גרוע, מאז.
היא לא יכולה לשאת את זה. מה שגרוע זה, שזה גורם לה לבכות עוד
יותר ומכניס אותה למעגל קסמים שלא תם של כאב מבכי ובכי
מכאב...

הם יושבים בהתרגשות מול הדוקטור. כל הדרך, הייתה לה הרגשה
טובה. בעצם, היא לא הייתה בטוחה.
"את תראי שיהיה בסדר", הוא לחש לה במכונית דקות ספורות טרם
לכן.
"אני מקווה..." החזירה לו, אבל איפשהו בתוכה, היא לא הייתה
בטוחה שזה אכן מה שהיא מרגישה.
היא שעונה על כתפיו והוא שעון עליה.
לא ברור מי תומך ומי נתמך. אולי שניהם. אולי אף אחד מהם.
הדוקטור לוקח נשימה ארוכה.
"תראו..." הוא אומר ועושה פאוזה קלה. "אני לא יודע איך לומר
לכם את זה".
הידיים שלה מתהדקות עד לובן סביב אצבעותיו.
"ההפריה האחרונה נכשלה", עיניו חודרות אל ידה המונחת לפתע מבלי
שים לב על בטנה ואז גולשת מטה לירכיים, "אבל זה לא הכל", הוא
עקב אחרי מבטם השואל, "אני מצטער, שרלוט, אבל את לא יכולה
להביא ילדים לעולם. לא עם הבעיה הזאת שלך. כנראה שזה חדר לך
לשחלות, כי הביציות שלך פגומות. בפעם שעברה שאבנו שמונה ביציות
והפרינו שבע ואף אחת מהן לא הופרתה, שלא לדבר על כך שאין סיכוי
שהן יקלטו ברחמך. את השמינית לקחתי לבדיקות מעבדה ליתר ביטחון
וראיתי שהיא לא פוריה לחלוטין, כך שהפריית מבחנה לא תועיל לכם.
נותר לי רק להמליץ לכם על אימוץ, על פונדקאית ו/או תורמת
ביציות. אם אתם מעונינים, אני מוכן לעזור לכם בכל..."
הוא מדבר ומדבר, אבל היא לא שומעת. לא עוד. כל מה שהיא יכולה
לראות זה את השפתיים הקטנות שלו נעות במהירות מתחת לשפם העבה
והמאפיר. היא מדמיינת את ההברות שלו הופכות לאותיות גדולות,
צבעוניות ומנוקדות כמו אותיות של ילד בכיתה א'.
ילד שלא יהיה לה אף פעם.
לא יהיה לה ילד קטן במכנסיי ספורט קצרים שישתובב עם אביו
בגינה.
לא תהיה לה ילדה קטנה עם צמות קלועות בגומיות צבעוניות.
לא יהיה מי שיצחק בבית בקול פעמונים.
לא יהיה עם מי לשחק בקוביות ובפזלים.
לא יהיה את מי לפנק בממתקים.
לא יהיה בשביל מה ללכת ליום הורים.
לא יהיו נער או נערה שיספרו לה על הנשיקה הראשונה.
לא יהיו נער או נערה שילוו אותם לבקו"ם, שיעמדו גאים כשיקבלו
את התואר הראשון שלהם, שיעמדו לצדם בחתונה, שיעניקו להם
נכדים...
לא יהיה להם כלום...
כל מה שעשתה בחייה, כל מה שחיה למענו - לא שווה דבר ללא צאצאים
שאליהם השתוקקה וערגה מזה חמש שנות נישואים ועוד מספר שנים בהם
הייתה רווקה.

הדוקטור מסיים לדבר והיא מרגישה ריקה. כל כך ריקה. כאילו מישהו
הכניס לתוכה צינורית ושאב ממנה את כל שמחת החיים, התקווה,
האהבה...
אפילו הכאב שבתוכה מתגמד פתאום ואז...
מתפוצץ כבלון.
רק לא לבכות... הפנים שלה מתעוותות.
מצד שני, לעזאזל, מותר לה!
להרגיש כל כאב שהוא, כל כאב פיזי שאולי יעמעם ולו במעט את מה
שרוחש כעת בתוכה.
היא מרגישה עשרות נחשים זוחלים ורוחשים בתוכה, נעים וגורמים לה
בחילה עמוקה. הם חונקים את גרונה והזמזום הזה במרכז המצח מתחיל
לפעול שנית. מעטפת גולגולתה עומדת להתנפץ והמוח מתחיל לרטוט
בתוכה.
היא מרגישה את זה. מרגישה להבות קטנות בוערות בזווית עיניה.
היא בוכה בזרם בלתי פוסק, עיניה נובעות כמעיין ייסורים השופך
כאבים בנחילים של דמעות השורפות את לחייה.
"לזה התכוונתי", מלמל הדוקטור, כשעל פניו הבעה מרחמת.
הדמעות ממש חרכו את עורה והותירו שבילים של כוויות אדומות
לוהטות.
"שרלוטי... תפסיקי לבכות..." אייל מנסה לנחמה, "הלחיים שלך
ישרפו..."
"לא אכפת לי..." היא ממלמלת ורוטטת בין זרועותיו.
אייל מאמץ אותה לחזו ושניהם חשים בפעימות המתרגשות האחד של
השנייה. הוא מלטף את שיער שחור הזפת שלה, נושק לקרקפתו ולוחש
לה: "אל תדאגי, אנחנו נתגבר על הכל... עברנו את פרעה, נעבור גם
את זה..."
שרלוט מצחקקת מבעד מסך דמעות שורפות ושניהם קמים בכבדות
ממקומותיהם לכיוון הדלת.
"תודה, דוקטור", היא קוראת לו מאחוריה בקול שבור, ואף לא מצפה
לתגובה ממנו.

שרלוט ולילך מטיילות בלילה השקט על שביל רצוף בחלוקי נחל החוצה
לאורכו בפיתולים את שטיח הדשא.
"איזה לילה נעים", מעירה בחיוך שרלוט.
"כן... הטיול דווקא נחמד, לא? רק שהבנים כאלו דפוקים... את
יודעת שמקודם תפסתי את אבי ולירון מנסים להציץ לנו במקלחות?"
"באמת?" שואלת מחויכת שרלוט. "דפוקים!"
"עזבי, סתם ילדים..." לילך ממוללת את חולצתה.
"בכלל, אני חושבת שאנשים פה יוצאים לטיול שנתי לא בגלל שכזה
כיף לטייל, אלא יותר בשביל החבר'ה, הממתקים..."
"ההתגנבויות לחדר אחד של השני..." משלימה אותה לילך.
שתיהן צוחקות.
"אוף, אין לי כוח לבגרויות המסריחות האלו. הם ממש מטומטמים
בהנהלה - יום חמישי אנחנו מסיימים את הטיול ויום ראשון יש כבר
את הבגרות בלשון. מתי הם חושבים שנספיק ללמוד!?" שרלוט מדברת
בקול כעוס.
"אני רוצה לראות אותם לומדים לכל כך הרבה מבחנים!" לילך מחלה
להגביר צעדיה. "אוי, שכחתי להתקשר לאבא שלי, להגיד לו לילה
טוב. בואי איתי לטלפונים הציבוריים..."
"טוב..." אומרת שרלוט בקול שקט לפתע.

שרלוט לא ראתה את אביה מאז... מאז שהוריה התגרשו, כשהייתה בת
9. שנה אחרי שעלו לארץ.
בחצי השנה הראשונה, הוא עוד לקח אותה מידי פעם לשבתות וחגים
לביתו בבאר שבע שאליו עקר, אולם לאט לאט הקשר החל לגווע
ביניהם. בייחוד לאחר שנשא לו לאישה אישה אחרת והוליד ילד קטן.
היא כל כך השתוקקה שיהיה לה אח קטן, כי היא הרגישה כה בודדה
לפעמים. היא הייתה ילדת מפתח שאימה נאלצה לעבוד שעות ארוכות על
מנת לשאת בעול המשכנתה וההוצאות. היא הבטיחה לעצמה, שכשתגדל
ותתחתן, יהיו לה לפחות שלושה ילדים ובית גדול.
אבל היא לא זכתה לגדול עם אח. את אחיה הקיים, לא זכתה להכיר
מעולם. ראתה תמונות שלו כשהיה בן מספר חודשים, ולא יותר מכך.
זה היה כל כך חסר לה...
לפעמים היא רצתה להתייעץ עם מישהו, אבל לא היה לה. אימה עבדה
רבות ולא הייתה ממש מעורה בחייה הפרטיים של בתה, אם כי ניסתה.
דמות אב לא הייתה קיימת בחייה - אימה לא נהגה לצאת עם גברים
כמעט, וגם אלו שהכירה, לא הביאה לביתה וקשריה היו קצרים מאוד.
לא היו לה אח או אחות גדולים שיעזרו לה ויתמכו בה או אפילו
אחים קטנים לריב איתם. לילך כל הזמן מתלוננת שהיא ילדת
סנדוויץ' ואחיה משגעים אותה, אבל היא לא יודעת להעריך את מה
שיש לה. היא לא יודעת מה חשיבותם האמיתית וכמה ששרלוט מקנאת בה
על כך.

הן פוסעות במהירות, חותכות את השביל לכיוון הביתנים של המורים.
מאחורי הביתן השלישי, כך הסביר אחד המדריכים, יש שלושה
טלפונים. לילך מוציאה את הארנק מכיסה ושולפת אסימון בודד
מהרוכסן.
בשקט, שרלוט שומעת קול מוכר, קולו של חנן.
היא מהסה את חברתה הקולנית ומאזינה לקולותיהם של חנן ושל בחורה
אחרת. היא חושבת שאולי זאת שרית, אך היא לא בטוחה.
הן עומדות בפינת הביתן ומציצות מעבר לו.
"... אז זהו, דיברתי איתה והכל הסתדר, זה היה ממש גזעי. איזה
מסיבה מדליקה הולכת להיות ביום שישי! אתה תבוא איתי?" קולה של
שרית מאנפף.
"אני חושב שכן..." הוא אומר לה ואז לוחש כמה דברים שהן לא
מצליחות לשמוע.
שרלוט מעקמת את צווארה כדי לשמוע טוב יותר ולראות מה קורה שם.
הזונה הזאת, היא חושבת לעצמה. על חנן היא דלוקה כבר מתחילת
השנה וחוץ מכמה מילים, היא לא ממש דיברה איתו. הם לומדים ביחד
אנגלית ובשיעורים היא הרבה פעמים בוהה בו. היא יכולה להרשות
לעצמה לא להקשיב. אחרי הכל, אנגלית היא שפת האם שלה.
היא מציצה ורואה אותו לוחש לה משהו באוזן ואז את שפתיו נעות אל
שפתיה באיטיות ונושקות להן.
שרלוט חשה צביטה בלבה. היא לא רוצה לראות עוד.
היא מסתובבת לאחור שפופת גו ומשתרכת לכיוון הביתן שלה. לילך
צועדת מהר ומדביקה אותה. היא מניחה יד אוהבת סביב מותניה.
"איך זה קרה..." שרלוט ממלמלת. "כל כך רציתי אותו ועכשיו הוא
שייך למישהי אחרת... אני כזאת טיפשה! הייתי צריכה לעשות משהו,
להראות לו מה אני מרגישה כלפיו, להגיד לו..."
"די, לא יכולת להגיד כלום", מנסה לנחמה לילך, "את ביישנית מידי
וחוץ מזה, ידענו שאם הוא יסרב, אחר כך תאלצי לסבול אותו שנתיים
מבלי להסתכל לכיוון שלו אפילו..."
"לפעמים צריך לקחת את הסיכון", אומרת שרלוט בעצב. "אני אמות,
פשוט אמות..."
"עזבי אותך, תשכחי אותו. הוא לא שווה כלום וכמוהו יש אלף..."
לילך מנסה שוב.
"לא נכון...", קולה של שרלוט גואה. "חנן מיוחד וכמוהו יש רק
אחד..."
"אבל לא ממש הכרת אותו ממילא..."
"זהו, שעכשיו אין סיכוי שזה יקרה..." שרלוט משיבה בקול מר.
היא מגיעה לביתן שלה, פותחת את הדלת בסערה ונופלת על מיטתה
התחתונה. בעליונה לילך ישנה.
היא קוברת את ראשה בכרית ונושכת אותה חזק.
היא מתאפקת. כל כך מתאפקת לא לבכות. אבל איך היא יכולה כשבחיר
לבה זנח אותה לטובת אחרת, כשהפנטזיה שלה מזה שנה נופצה הרגע
לרסיסים?
ההכרה שלא היה ביניהם כלום, שכל חיוך שלו לעברה, כל מילה שאמר
לה וכל מבט שחרטה במוחה ואחר כך ניתחה לגורמים עם לילך, מכה בה
וסוטרת לה בעוצמה.
לילך מתיישבת לצדה ומלטפת את השיער הכהה והסבוך שלה. שרלוט
עוצמת עיניים חזק, כאילו מנסה להעלים מתודעתה ומעיניה את אשר
ראו לפני דקות ספורות.
פניה מתכרכמות והיא חשה פתאום האדם הכי בודד בעולם. היא לא
מרגישה את לילך, לא מרגישה את העולם סביבה - זו רק היא והדחף
החזק, הכמעט הכרחי, שדוחק בה לפרוק יגונה בבכי.
ופתאום יש את השקט הזה, את הדממה הבלתי נלאית שעוטפת אותה
מבחוץ, כשמבפנים הכל צועק והיא רוצה לצרוח ולהוציא את הכל,
איכשהו...
כמה אדם יכול להתאפק!?

הפעם האחרונה שהיא בכתה, הייתה אולי כשהיא הייתה ממש קטנה.
בהתחלה, היא הייתה בוכה מכל שטות, מכל משיכת שיער, כדרכם של
ילדים. אולם הכאב שבחריכת עורה מהדמעות, מנע ממנה.
היא העדיפה לצבור בתוכה את הכאבים מאשר להוציא אותם בדרך הכי
טבעית בעולם.
זה כאילו שבכל פעם שהיא סבלה - היא סבלה פעם נוספת.
היא זוכרת בחיוך פעמים שהייתה מנצלת את הבעיה הזו, וכמו שילדים
קטנים שכועסים על ההורים שלהם, עוצרים את הנשימה עד שהם
מכחילים - היא הייתה צריכה רק לבכות ומיד אימה הייתה נבהלת.
הייתה פעם אחת שהיא אפילו הגיעה למיון עם כוויות מדרגה ראשונה
טבועות בלחיים שהותירו בה צלקות מכוערות זמן רב.
בכיתה הילדים היו צוחקים עליה על מבטאה הזר, על הפנים המוזרות
שלה והגותיות - משהו.
היא למדה עם הזמן לעשות שני דברים על מנת לשרוד נפשית:
ללמוד להדחיק את הכאב והעצב ולנסות ולהתמודד איתו לבד או
בדרכים אחרות מלבד בכי, מה שגרם לה להיות בשנים הראשונות קפואת
פנים ובעלת הבעה ממורמרת ורצינית, שאף מבוגרים בעלי חיים קשים
נבהלו ממנה.
לאחר מכן, היא גילתה שזה רק הקשה על חייה, אז היא פשוט הדחיקה
וקברה, זרקה את הרוע והכאב לאיזו מגירה בתת מודע, נעלה ולא
פתחה לעולם.
היא הייתה תמיד הילדה השמחה שגורמת לכולם לחייך ולצחוק, הילדה
בעלת שמחת החיים, זו שתמיד נעים להיות בחברתה, הילדה המקסימה
והמרצה את כולם.
זו, שלא מכבידה על הזולת עם בעיותיה, זו שתמיד מקשיבה
לבעיותיהם של אחרים - אבל כמעט לעולם לא מדברת על עצמה.
וזה עבד. זה שיפר את חיי החברה שלה פלאים וגם את בעיית הכאב.
אבל לפעמים היא הרגישה איך היא גוססת מבפנים, מאבדת את עצמה.
היא היתה מתנתקת מהעולם לכמה זמן, מתבודדת עם עצמה, נועלת את
עצמה מעבר לחומה ולא נותנת לאיש גישה לתוכה.
היא בנתה סביבה בועת זכוכית בלתי חדירה ובלתי שבירה שהיא הייתה
היחידה שהייתה בעלת גישה לאזור ממודר זה.
איש לא הכיר אותה באמת, גם אם הוא חשב כך. גם לא לילך. גם לא
אימא.
תמיד עטתה על פניה מסכה שמחה כשבתוכה טבעה בעצב.

עכשיו זה הרגע מאותם רגעים, שבכל פעם מפילים חלוק אבן קטן לבאר
עמוקה. הוא עושה פלופ קטן וזהו, לא מרגישים בו.
זה נורא נחמד, עד ש... עד שהבאר עולה על גדותיה מרוב חלוקים
ומתחילה להציף אותה. הבאר זועקת לה שהיא חייבת להתרוקן, אם היא
רוצה בכך ואם לאו.
והיא בוכה לתוך הכר, ועם כל דמעה הפוגעת בעורה, היא פולטת
צווחה קטנה אחת נוספת ובוכה עוד יותר. היא מחליטה לבכות ולבכות
עד שיגמר מאגר הדמעות שלה לפחות למשך היובל הקרוב.

לאחר עשר דקות תמימות, היא סוחבת את עצמה איכשהו למעלה והולכת
לחדר המקלחת. בתוך השירותים צפות שתי סיגריות של שתי הבנות
האחרות בחדרה. יש הוראה לא לעשן במהלך הטיול השנתי, אז הן
מעשנות בשירותים כדי שלא יתפסו אותן. אבל למה היא צריכה לסבול
מזה? היא פותחת את החלון על מנת שאוויר צח יחליף את הסרחון הצף
בחדר ומנסה להוריד את המים. הסיגריות מסרבות לטבוע.
היא עומדת מול המראה ונבהלת מהכוויות. אף פעם לא היו לה כאלה
כוויות. היא פותחת את תיק הרחצה שלה ומורחת את העור באלוורה.
אסור לה לשים פלסטרים לכיסוי, אבל עכשיו היא תאלץ להתמודד עם
כל החטטנים המעצבנים.
שיהיה, למי אכפת.
כבר לא אכפת לה מכלום.
ממילא כל העולם הזה מסריח ואין לה טעם לחיות.
מצדה שהיא תתחיל עכשיו לבכות ולא תפסיק עד שהדמעות יחרכו את
עורה, עד שהעור יתקלף, הבשר יתמוסס ויתעכל ועצמות הגולגולת
יחשפו. עד שהיא תהרוג את עצמה בדמעות שלה.
מוזר. למות מעצמך. למות כתוצאה מפעילות טבעית כדמעות.
טבעית, אך לא לה.
למה!?
היא לא הפסיקה לשאול את עצמה ואת אלוהים מעולם.
תמיד שאלה: "למה דווקא לי? למה דווקא לי? מה עשיתי? במה
חטאתי ובמה פשעתי?!..."

שרלוט הקטנה טיילה ברחובות לונדון עם תיק האוכל מפלסטיק אדום
שאימא הכינה לה לגן. הוא היה כבר ריק והיא חזרה מהתחנה שבה
ירדה מההסעה לכיוון ביתה השוכן בבניין רב קומות ואדיר גובה.
השמיים היו אפורים וקודרים והייתה לה תחושה שירד גשם.
היא אהבה גשם. היא אהבה את הריח המתוק והטרי שלו, את הריח של
הבוקר שאחרי הגשם, את העננים הכבדים, הקור שעוטף מבחוץ כשבפנים
כל כך חם, את ספל השוקו ביד כשהיא ספונה תחת פוך מחמם, את
ההתכרבלויות עם אימא ואבא במיטתם...
היא אהבה לפעור את הפה ולקרב את היד לפה בתנועת שאיפת הסיגריה
כפי שאבא עושה, ואז לפלוט את האוויר הכלוא בריאותיה ולצפות
בהנאה כיצד האדים מאמירים מעלה בצורה סמיכה, כעשן סיגריה.
בתיק היה ציור שהיא ציירה בצבעי גואש. אימא בוודאי תשמח. גם
אבא התלהב מציוריה. במיוחד בשבילו, היא ציירה אותו ואותה בתוך
לב גדול והרבה בלונים. היא אהבה בלונים וכל שנה אבא קנה לה
בלון גדול, בדרך כלל עם ציור של מיקי מאוס. היא אהבה אותו כל
כך והיו לה הרבה בובות שלו וספרים ותמונות...
אבא אפילו תלה ציור של מיקי מאוס שציירה על המקרר.
בבוקר, היא רבה עם ויקטוריה הטיפשה. ויקטוריה חטפה לה את
הקוביות האהובות עליה, ולא נתנה לה לבנות מגדל. הן התחילו
למשוך זו בשיערותיה של זו, עד שג'ני, הגננת, באה והפרידה
כוחות.
היא כל כך כעסה והתאדמה מזעם. לחייה הלבנות בדרך כלל, האדימו
כעגבניה בשלה.
היא בכתה חזק.
היא הייתה בוכה חזק יותר, לו ידעה שזו הפעם האחרונה בה תוכל
לבכות כמו ילדה רגילה.
היא הייתה בוכה עוד יותר חזק, לו ידעה שלעולם לא תהיה ילדה
רגילה, נערה רגילה, אישה רגילה...
היא הייתה בוכה ממש ממש חזק, לו שיערה בנפשה מה תהיה רבה
משאלתה להיות נורמלית, רק נורמלית...
לו חזתה את העתיד והייתה רואה בעיניי רוחה את כל הבדיקות
שתעבור שוב ושוב ושוב בבתי החולים הגדולים בלונדון, באנגליה
ובישראל.
לו הייתה שומעת את הרופאים אומרים בצער שלא ניתן לעשות דבר,
שאפילו מקלחת נורמלית לא תוכל לעשות לעולם, ומעתה עליה לשטוף
עצמה במטלית לחה ותו לא באיברים שהיו חשופים באותו רגע מקולל.

הגשם החל לרדת, גשם כבד שהתדפק על המטרייה כמטח יריות. נפש חיה
לא היתה ברחוב.
היא החליטה לחוש פעם אחת את הגשם זולג על פניה החשופות. הפעם
לא התלבשה כל כך בבגדים חמים וכבדים, כי לעיתים גם במזג אוויר
נעים, באנגליה יורד גשם. היא החליטה לרוץ אחר כך מהר הביתה,
לדחוף את הבגדים הרטובים למכונת הכביסה ולרוץ למקלחת, כדי
שאימא לא תגלה ותצעק עליה שהיא עלולה לחטוף דלקת ריאות.
לו רק ידעה אלו דברים גרועים בהרבה עלולים לקרות לבתה - יחידתה
היקרה...
היא הניפה מעליה את המטרייה, חשה בגשם מלטף ברכות את פניה,
צווארה וזרועותיה.
הגשם שמלטף ואז מצליף.
הגשם שיכול להיות מברך, אבל יכול לקלל.
וכמה שקילל אותה באותו הרגע...

היא הייתה בוכה מרה, לו רק ידעה מה משמעות אותו גשם חומצי שזלג
עליה והפך לכזה כתוצאה מחומצות שנפלטו ממפעל כימיקלים קרוב
למקום מגוריה בשל תקלה טכנית.
לו רק ידעה מה תוצאת הגשם על פניה - החומצות חדרו לעיניה
ולגופה, וגרמו לכך שתהיה רגישה למים מתוקים, מלוחים ואף
לדמעותיה שלה.
נגזר עליה לא לבכות כמו אנשים רגילים, כי החומצה הייתה צורבת
עורה.

לו רק הייתה בוגרת מעט יותר והייתה שומעת חדשות ולא הייתה
יוצאת משטחה המגן של המטרייה...

לו רק הייתה מפספסת את הגשם המקולל הזה...

לו היא הייתה יודעת מה היא מפסידה.
היא הייתה בוכה.

אבל אותו רגע, היא לא ידעה כמה שחייה עוד עתידים להשתנות וכמה
שצורך כה פשוט כבכי, עלול להיות כה משמעותי עבורה, ושכה תתאווה
לו, כפי שאף אדם לא התאווה מעולם לבכי...