אילו הם היו יודעים מה זה גורם לה, הם בטח היו אחרים. אילו הם
היו יודעים כמה רע לה, בטוח היו מתנהגים אחרת. אילו היינו
יודעים כמה שמראית עין איננה משקפת את האמת שמסתתרת בפנים, אין
ספק שהם היו מחפשים עמוק יותר, הם היו חופרים, מנסים לבדוק למה
היא אומרת שהיא עצובה, אפילו שנראה כאילו יש לה הכל.
אז היא מהחכמות האלו, ככה חשבו, 5 יחידות אנגלית, 5 יחידות
מתמטיקה, קל לה עם שפות, אבל קצת פחות עם מספרים. אבל היא
יושבת על 75 במתמטיקה, אז זה לא צריך להדאיג. הרבה אנשים היו
רוצים להיות עם 75 במתמטיקה ב- 5 יחידות, "עם קצת השקעה, היא
תגיע ליותר". אבל הם לא רואים שהיא משקיעה את כל הנשמה, ועדיין
לא הולך לה.
ושלא תחשבו שטוב לה עם זה. רע לה לקבל את ה- 70 הזה אחרי כל
הזמן שהיא ישבה ובמקום להתבטל כמו החברות שלה מ 3 יחידות, היא
לומדת. וכל זה בשביל מה?
בשביל 70 עלוב אחד.
אז טוב, אולי באנגלית יותר טוב לה, אבל עדיין יש כל כך הרבה
תחרות וכל כך קשה להיות הכי טוב, או לפחות להתקרב לזה, וגם שם
היא לא מתרצה ממה שהיא מקבלת. 85 באנגלית זה פשוט לא טוב.
אבל ציונים זה לא הכל.
למראית עין נראה כי יש לה באמת כל מה שבנאדם יחלום עליו. חבר
אוהב ואהוב כבר הרבה מאד זמן, כולם מקנאים בהם ואומרים שיש להם
זוגיות כל כך יפה ו"הלוואי שגם לי היה". אבל אף אחד לא מכיר את
הצד האחר של הזוגיות שלהם, זאת עם המריבות, הזוגיות הפחות יפה.
אבל מעל לפני השטח, הכל טוב. טפו טפו טפו עם שלוש דפיקות על
עץ, כך היא אומרת.
חוצמיזה, היא תמיד מוקפת בחברים, כך נראה, חברים מבית הספר,
חברים מבית הספר הישן, שהם גם ה"חבר'ה" הקבועים, אלו שתמיד
נפגשה איתם כל יום שישי, החברות הכי טובות שלה והידידים
הקרובים כל כך. אבל מה לעשות שפתאום מפעם בשבוע שהיא רואה אותם
זה הפך לפעם בחודש וגם זה אם יש ימי הולדת? היא התרחקה מהם,
אבל אף אחד לא יודע את זה. כי אף אחד לא רואה ולא יודע מה היא
מרגישה.
אפילו חברה הכי טובה יש לה, חברה שאותה היא משתפת בהכל, או
לפחות כך זה נראה, אבל פתאום, כשהיא לבד לפתע, ועצוב לה וכל מה
שהיא מחפשת זה את הכתף החמה, אין לה אל מי לפנות. לא אל החברים
מהחבר'ה, ולא אל החברה הכי טובה, ולא אל אלו מבית ספר. מכל
האנשים האלו, היא מרגישה כל כך לבד, כל כך לבד שזה פשוט כואב.
וכמובן, איך שכחנו את החברים החדשים, אלו שרכשה רק לפני כמה
חודשים, כשהתחילה להיות עם החבר, תמיד אמרו עליה שהיא בנאדם כל
כך חברותי, יכולה להסתדר בכל מקום ועם כולם. בכל אופן, אלו
חברים מעיר אחרת, אנשים מדהימים אחד אחד, מצחיקים כל כך, אנשים
טובים שאכפת להם, והכי חשוב, שאכפת להם ממנה. הם אוהבים אותה
כל כך, והיא אותם. כל זמן שהיה חופש, הם היו הכי קרובים, אפילו
שגרו כל כך רחוק אחד מהשני. אבל לא היה להם אכפת. הם היו חברים
שלה, והיא שלהם. הקשיבה לצרות שלהם, והם לשלה, והיה להם טוב.
אבל שוב, הגיע הזמן האכזר שנקרא בית ספר, שהרחיק בניהם. כי
עכשיו המרחק והלחץ הגובר שכיתה י"א מנחיתה עליה, גרם לה להתרחק
מהם. ושוב, היא נותרה לגמרי לבדה בלי כתף תומכת לבכות עליה
כשהיא עצובה.
למרות שהם לא וויתרו, וגם היא לא, הם ניסו לתקן, אבל זה פשוט
לא היה אותו דבר.
וכמובן שיש את המשפחה, משפחה נהדרת לכל הדעות, אמא, אבא מתוקים
(למרות שגם איתם לא חסרות מריבות) שרוב הזמן שם בשבילה, אבל זה
לא מספיק. וגם שני אחים קטנים, נחמדים רוב הזמן. אבל מציקים
בשאר הזמן. והיא שוב מוצאת את עצמה לבד מול כל העולם.
אז למראית עין נראה שהכל היה טוב אצלה ואף אחד לא הצליח להבין
מדוע הילדה האופטימית כל כך, זאת שתמיד חייכה ואמרו עליה שהיא
מאירה את החדר עם החיוך שלה, וזאת שתמיד עודדה את כולם כשהם
היו עצובים, גמרה בצורה נוראית כל כך? ואיך זה הגיוני, שאף אחד
מהאנשים הקרובים לכאורה אליה, לא שם לב? כולם אמרו לה, נו
באמת, מה יש לך להיות עצובה? יש לך הכל.
והיא האמינה. אבל בסוף זה השתלט עליה וגמר אותה לגמרי.
בסופו של דבר, הילדה שהיה לה הכל, גמרה בחדר במחלקה הסגורה
באברבאנל, עם תרופות נגד דכאון.
ואף אחד לא הבין, איך זה שילדה כזאת, נמצאת שם. הרי יש לה הכל.