גופנו הוא כבשן אדיר הניזון על פחדים. אנחנו מוקפים: מתחת
לכרית, בתוך הארון, בצדה השני של השפופרת או בכותרות בעיתון.
הם מחלחלים לתוכנו ללא הרף: כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שנייה.
מתחת לשמיכה, בתוך הכיור, כחול על הדף, אדום על התחבושת. בונים
קירות וגדרות, חופרים בורות ותעלות, נועלים, מדחיקים, שומרים
ועוצרים. משכנעים את עצמנו שאנו כאלה ואין מה לעשות.
זה עניין של אופי, אנחנו מתרצים. מטאטאים את הפחד הבא מתחת
לשטיח, רק לא להתמודד. אולי לא נועדנו לזה... אוגרים בתוכנו
אלפי תסביכים. מאונס אלים ועד הערה כבדרך אגב מפי מישהו אהוב
בגיל ההתבגרות. שיכנענו את עצמנו או עשו זאת בשבילנו - זה לא
משנה.

חיים על פחד. הפחד מכשלון, הפחד מדחייה, הפחד מבדידות, הפחד
מבקורת, הפחד מהעתיד והפחד מהמוות.
הו המוות, כמה תרמת לאנושות. כולנו רוקדים סביבך, כמו מסביב
למדורה, מנסים לא להכוות. לולא היית קיים, היינו ממשיכים לחולל
עד בלי די. חיים בעצלות אינסופית, מריחים כל פרח הנקרה בדרכנו
כמו ילד הפוסע בשביל קסום לראשונה. ילדים לא מרגישים בזמן, הם
עוד לא סרו למלכותו.
המוות מעצבנו לרצונו וככל שנחפוץ לחמוק מפניו, כך הוא יפסלנו
כראות עיניו. כיצד הייתה קמה הדת לולא הפחד? הצורך במטרה, הזמן
האוזל, הצורך במשהו לאחוז בו ברגעים הקשים, הרצון לדעת שזה לא
הסוף, שיש המשך. הפחד מהסתמיות, הפחד להרגיש כמו בקטריה מפותחת
שנולדה כדי למות, הפחד מחוסר המשמעות.

גם היצירתיות נובעת מפחד, הפחד לחלוף מהעולם כמו לא היית כלל.
הפחד להשכח, לדעת שלא השארת מאחוריך דבר. אנו בוערים ליצור
בכדי לשמר את עצמנו בתוך השיר, הפסל, הציור או הסיפור.
אנו בונים תאים משפחתיים מאותו הפחד, משריצים צאצאים שיעידו על
קיומנו. לעיתים קרובות מתפשרים על בן זוג מהפחד להיות לבד
בעולם הגדול והקר ולעיתים לא מתקרבים כי מפחדים ממחויבות.
נטפלים למיעוטים, מתעללים בחלשים, רק כי אנו מפחדים מהשונה.
לומדים תארים בשביל חתיכת נייר כי אנו מפחדים מהעתיד. הו
העתיד, כמה אפל ומסתורי אתה. בכל דור מנסים להתחקות על צעדיך
בקלפים, בקפה ובכוכבים. אנשים חיים את כל חייהם בדאגה, מנסים
לבנות גשר יציב ואיתן אל המחר, בולעים בשקיקה את טורי
האסטרולוגיה היומיים ואת מדריכי ההתעשרות המהירה - מחפשים את
קיצורי הדרך. בונים תוכניות מפורטות, לוחות זמנים לעשור הקרוב.
מזלזלים בעוצמת החיים ובנטייתם להפתיע, אפילו את המחושב
שבאדם.

אנחנו מוקפים פחדים, ניזונים מפחדים. שום דבר לא חדש, אין פה
בשורה חדשה. אין אדם נטול פחדים, אין גיבורים - כולנו פחדנים.
קוראים פחדים בעיתון, מורידים פחדים מהאינטרנט.
הו העיתונות, תעשיית פחד חסרת בושה, מסוות כאקטואליה. באותיות
קידוש לבנה מדממות את מכריזה מדי יום על הטיל החדש המסוגל
לפגוע בכל בית בישראל, או על השפעת החדשה והקטלנית נטולת
החיסונים ואנחנו בולעים ומבקשים עוד. הבו לנו אסונות, מגפות
ופיגועי ענק פוטנציאלים. הבו לנו מחקרים אפוקליפטיים,
סטטיסטיקות מנבאות שחורות ותרחישי אחרית הימים. "ששש!!!
חדשות!" אנחנו משתיקים את ילדנו בפתחו של מבזק חצי השעה בגלי
צבא ההגנה. רף הגירוי עולה ואיתו גודל הגופן בכותרת. הקרחונים
נמסים, האוזון מתפורר, האוויר מזוהם, השמש מסרטנת, המבול מתקרב
והיד עוד נטויה!

אנחנו כאן, מתחבאים בארון המגירות הוירטואלי, הבמה החדשה,
מפחדים להציץ אל העולם. מפחדים מהנורא מכל - הבינוניות. אין
גרוע ממנה.
אנחנו כותבים, שופכים את עצמנו על המרקע, מתפללים לחיזוקים
חיוביים. אולי אין בינינו אף גבריאל גרסיה מרקס, אף מילן
קונדרה? סופגים עלבונות כגון: נחמד ומשעשע. מילים קשות.
האם יש פתרון? יש כמה, רובם לא חוקיים וזמניים. והיתר?