אני והירח.
ערפל עוטף את שנינו
הסתכלתי, אך לא ראיתי בברור.
והוא, בשלמותו, עגול, זורח,
קרוב מתמיד.
כאילו מנסה למשוך את תשומת ליבי
לומר לי דבר מה
עומד לפני. מביט בחודרנות. רואה הכל.

ברגע אחד
תחושה פנימית שהכל נופל
מסביב אפל
גם אם עכשיו היסודות חזקים מתמיד
והילת הלבנה זוהרת, מתנוססת בגאווה
אך הוא מאחוריה נחבא
רוצה לצאת אך מסתתר.
אולי מן המאור הוא מסתנוור?

רק אני מולו.
הוא רואה, הוא כבר יודע
גיששתי בין ערימות של ערפל
מנסה לפלס מבטי אליו
והוא הולך, ומתרחק!
עולה, שט במרומים
למקום אליו הוא שייך
והכוכבים
גם הם כמעט בלתי נראים
מפזרים ערפל באיטיות
עד שלא נראה דבר.

הוא הגיע למעלה.
רק משם יכולתי להביט בו
סופסוף.
כאשר אני קטנה כל כך
יושבת ונבלעת בין אלפי אחרים
למרות שלבדי אני ישבתי שם
מושפעת מתזוזת העננים.

הבטתי בו במבט תמהוני
הוא חייך, רק חייך.
וכך עשיתי גם אני.